דברי יוסף יד

הנאה שהיה עליו טרם שנעשה אפר. - ואעפ"י שהרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פרק י"ד הלכה י"א כתב: "או שאכל אוכל האסור אחר שהסריח והבאיש ובטל מאוכל אדם הרי זה פטור", הרי דרק פטור אבל אסור, - זהו דוקא אם עוד לא נשתנה צורתו לגמרי, אבל אם נפרך ונעשה כקמח, הנה פנים חדשות באו לכאן והרי הוא מותר

והנה כתב הרמב"ם בהלכות כלי-המקדש פרק א' הלכה ב': "המור הוא הדם הצרור בחיה שבהודו הידוע לכל שמתבשמין בה בני-אדם בכל מקום". והראב"ד חולק עליו ואומר: "אין דעתי מקבלת שיכנסו במעשה הקדש דם שום חיה בעולם, כל- שכן דם חיה טמאה. אבל המור הוא האמור בשיר-השירים: באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי, והוא ממין עשב או ממין אילן וריחו נודף" עכ"ל. - לדעתי גם הראב"ד כמו הרמב"ם דעה אחת להם בזה, שאחר שנשתנה האיסור ונהפך למין אחר, הרי הוא כשר. והמור אעפ"י שבא מדם חיה טמאה כשר הוא לכל העולם, רק להכניסו במעשה-הקדש על זה חולק הראב"ד בגדר מי יתן מטמא טהור לשמן משחת הקודש ומטעם רגש הכבוד של "הקריבהו נא לפחתך". ואדרבה, מלשון הקודש של הראב"ד יש לנו ראיה מפורשת להיתר בכל-מקום כמו מהרמב"ם

ויש לי גם להביא ראיה מהירושלמי מסכת ערלה פרק ג': "אבנים מנוגעות שעשאן סיד, אית תניי תני עלו מטומאתן ואית תניי תני לא עלו מידי טומאתן. מאן דאמר עלו מידי טומאתן הרי אלו מותרות, ומאן דאמר לא עלו מידי טומאתן הרי אלו אסורות. - אפילו כמאן דאמר עלו מידי טומאתן הרי אלו אסורות, דכתיב צרעת ממארת תן בו מאירה ואל יהנו ממנה". והרמב"ם בהלכות טומאת-צרעת פרק ט"ז הלכה א' כתב: "ואם שרפן ועשה מהן סיד, הרי זה אסור בהנאה, שנאמר צרעת ממארת תן בו מאירה ואל תהנה בו" עכ"ל. - הרי מפורש שעל-ידי זה שנשתנה מאבן לסיד, אם לא מפני גזירת-הכתוב של "צרעת -ממארת" היה מותר, ואם-כן בכל איסור של תורה שנשתנה לגמרי, שנהפך מאבן לסיד או מבשר לקמח, אזל מהם איסורם והרי הם מותרים

ובנוגע לדין שאין מבטלין איסור לכתחילה, הנה רבו מאד הפוסקים שסוברים שבאופן כזה לא שייך כלל הדין של אין מבטלים איסור, מפני שהאיסור הוא רק אם הביטול נעשה בדרך תערובות אבל לא באופן שהאיסור בעצמו נתבטל ועבר ממנו. ומכל - שכן שהביטול נעשה ע"י עכו"ם והקניה