דברי יהונתן צא

הא דמחלק הרמב"ם בין טב"י דמת לטב"י דשרץ יצא לו משום דקשה לו קו' התוס' דלמה אמר להם לדחות לפסח שני יטבלו בו ביום וישחטו עליהם ע"ש בתוס' ד"ה שחל שביעי שלו שדוחקי' ליישב א"ו מוכח דאין שו"ז על טב"י דמת ולפ"ז קשה הא דקאמר ס"ל כר"י הא לא מוכח כלום מר"י דאין שו"ז על ט"ש די"ל טמא מת שאני כמו שמחלק הרמב"ם בין טב"י דמת לטב"י דשרץ. ונראה דלק"מ דאי' בתוס' דגי' ישנה הי' בש"ס ס"ל כר"ע ומחקו רש"י ותוס' זה הגי' דהא אי' בש"ס דסוכה דכ"ה דר"ע סבר מישאל ואלצפן הי' ואמר ר"י אי מישאל ואלצפן הי' והלא כבר היו יכולים ליטהר א"כ לר"ע לא חל ז' שלהם בע"פ ע"כ. והמזרחי מקיים הגי' ישנה דס"ל כר"ע דהנה באמת קשה לר"ע קושי' ר"י והלא כבר היו יכולים ליטהר וע"כ צ"ל דר"ע סבר כמ"ד דבשמיני לחודש הוקם המשכן ובו ביום מתו נדב ואביהוא וא"כ שפיר חל שביעי שלהן בע"פ. ולפ"ז א"ש דברי הרמב"ם וכך הוא הסגנון דהרמב"ם הי' גרס כגי' ישנה ס"ל כר"ע וכדברי המזרחי הנ"ל רק דהי' קשה לי' למה קאמר הש"ס ס"ל כר"ע הא כר"י נמי מצי לאוקמי דלדידי' נמי מוכח דשו"ז על ט"ש ובשביל קושי' זאת הוכיח הרמב"ם דינו דיש לחלק בין טמא מת לשרץ וגם בין טומאה שהנזיר מגלח או לאו דהנה הראב"ד תי' על קושי' התוס' הנ"ל שהקשו דיטבלו בו ביום כו' ודעתו לומר דבאמת אם הי' שעות ביום שיהי' יכולים לטבול אזי היו טובלים ועושים פסח ראשון רק שהיו מתעצלים ול"ה שעות ביום. והקשה עליו הלח"מ דא"כ מאי קאמר ר"י והלא כבר יכולים ליטהר דילמא גם הם היו מתעצלים עיי"ש ולפ"ז א"ש דהרמב"ם הוכיח דאין שו"ז על טב"י דמת מכח קושי' התוס' דיטבלו כו' כנ"ל וא"ל דהיו מתעצלין קשה קו' הלח"מ מאי קאמר ר"י והלא כבר יכולים ליטהר כנ"ל א"ו מוכח אליבא דר"י דלא דמי טב"י דמת לשרץ וא"כ לק"מ אמאי לא משני הש"ס ס"ל כר"י משים דלדידי' לא מוכח כלום דאין שו"ז על ט"ש די"ל דטמא מת שאני כמו שמחלק בין טב"י דמת לשרץ ולכך קאמר הש"ס ס"ל כר"ע וכדברי המזרחי הנ"ל רק דעדיין קו' הנ"ל במ"ע דילמא גם ר"ע מחלק בין מת לשרץ כר"י דודאי בזה לא יחלוקו א"ו מוכח דין שני של הרמב"ם דיש לחלק בין טומאה שהנזיר מגלח עליו או לאו וא"כ א"ש דהתוס' הקשה לר"ע דאמר מישאל ואלצפן הי' במאי נטמאו הא נדב ואביהוא נשרפו שריפה ממש ועפרא בעלמא לא מטמא. ונראה דלק"מ דאי' בש"ס סנהדרין דנ"ב שריפת נד"ו הי' מתחיל מגואי היינו בתחלה נשרף הנשמה ואח"כ הגוף ואי' בש"ס שם ותאכל אותם אותם ולא בגדיהם ואי' במשנה כל הכלים הנוגעים במת הרי הן כמת עצמו דחלל חרב אמר רחמנא ופי' התוס' דהיינו דוקא כלי מתכות והרמב"ם חולק וס"ל דכל הכלים בכלל וא"כ לשיטת הרמב"ם לא מקשה תוס' מידי משום דמיד שנשרפו נשמתן נטמאו בגדיהם בגופן ונעשו בגדיהם כמת עצמו ונטמאו מישאל ואלצפן בבגדיהן ולק"מ אבל התוס' לשיטתם דלא אמרי' בחלל חרב כו' אלא דוקא בכלי מתכות ולא בשאר כלים ומקשה התוס' שפיר. והנה רבינו חיים כהן פסק אף דאמרי' חרב ה"ה כחלל מ"מ הוי טומאה שאין הנזיר מגלח עלי' וא"כ לפי ד' הרמב"ם דמחלק בין טומאה שהנזיר מגלח עלי' או לאו לק"מ קו' הנ"ל האיך מוכח מכאן דאין שו"ז ז"א משום דאף אי נימא דר"ע מחלק בין טומאת מת לשרץ כר"י מ"מ מוכח דאין שו"ז על ט"ש משום דאליבא דר"ע לא נטמאו מישאל ואלצפן אלא בבגדיהן כנ"ל וא"כ הוי טומאה שאין הנזיר מגלח עליהן כשיט' הר"ח כהן הנ"ל וא"כ אי נימא דשו"ז על ט"ש קשה א"כ מ"ט ל"ה שוחטין על מישאל ואלצפן דהרי הם נטמאו בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' והוי דומי' לטומאת שרץ א"ו מוכח דאין שו"ז על ט"ש אליבא דר"ע וא"ל כקושי' התוס' יטבלו כו' דהא שו"ז על טב"י דמת שנטמא בטומאה שאין הנזיר מגלח עלי' ז"א די"ל כתי' הראב"ד דהיו מתעצלים כנ"ל וא"ל כקו' הלח"מ כנ"ל ז"א דבאמת לא אמר ר"ע והלא כבר היו יכולים ליטהר וא"ש ודו"ק כי נכון הוא

קטו) ובאופן אחר נ"ל דאי' בש"ס דסוכה דכ"ה ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם מי היו ר"ע אומר מישאל ואלצפן היו ר"י הגלילי אומר נושאי ארונו של יוסף היו אמר להם ר"י אי מישאל ואלצפן היו כבר היו יכולים ליטהר ואי נושאי ארונו של יוסף כבר היו יכולים ליטהר אלא טמאי מת מצוה היו שחל ז' שלהם בע"פ. ולכאורה י"ל מאי קאמר ר"י אי נושאי ארונו ש"י כבר היו יכולים ליטהר הא חד דעה מצינו בש"ס דבח' לחודש הוקם המשכן ובשני לו נשרף הפרה ובשלישי הזה וא"כ שלישי הי' ביו"ד לחודש וטמא מת צריך הזאה ג' וז' וא"כ אם הי' מזהין על נושאי ארונו ש"י ביו"ד לחודש הזאת שלישי חל ז' שלהם בע"פ וא"כ מאי קאמר ר"י והלא כבר היו יכולים ליטהר ונראה דלכאורה קשה במאי נטמאו נושאי ארונו ש"י הלא במת עצמו לא נגעו