דברי יהונתן פה

וא"כ מאי פריך המ"ל וצ"ל דס"ל לש"ס דודאי דיכול לבלוע כביצה כדאמרי' להדי' רק דאין דרך אכילה בכך אי בולע כביצה או כזית בב"א ואינו חייב עליו ושפיר פריך המ"ל דמחייב ומשני הש"ס בגרמיתא זעירתא דשם שפיר דרכו בכך לבלעו בב"א וחייב עליו וא"כ לק"מ קו' התוס' דאע"ג דאמרי' בית הבליעה מחזיק כביצה מ"מ אם לא בלען זא"ז רק בב"א ל"ה דרך אכילה בכך ולפ"ז דכזית בב"א הוי שלכדה"נ א"כ ה"ה נמי לענין מצה אינו יוצא כי אכיל כזית בב"א דהוי שלכדה"נ ודלא כמ"ש לעיל. והנה זה ידוע דהא דאמרי' עדל"ת היינו דוקא בעידנא דמעקר לאו מקיים עשה אבל שלא בעידנא אינו דוחה ולפ"ז לק"מ מה שהקשינו על התוס' דשפיר הקשה למ"ל קרא ת"ל דהוי מצוה הב"ע וא"ל כנ"ל דה"א דעדל"ת ז"א דהא קאי אליבא דר"ש ור"ש ס"ל כ"ש למלקות וא"כ ל"ה בעידנא דמיד שאכל כ"ש עובר משום ב"ת טבל והעשה אינו מקיים עד שיאכל כזית מצה בזא"ז דאל"כ הוי שלכדה"נ ומקשה התוס' שפיר ודו"ק. ומעתה נבא ליישב הירושלמי הנ"ל דהנה הפר"ח הקשה אהא דאי' בירושלמי האומר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול בליל פסח דמגו דחייל אשאר ימים חייל נמי אליל פסח א"כ שבועה שלא אוכל מצה בליל פסח אמאי לא חל עליו שבועה נימא מגו דחייל אכזית שני דליכא מצוה חייל נמי אכזית ראשון ותי' כיון דנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח ע"כ לא נשבע אלא על מה שהוא מחויב דהיינו כזית הראשון אבל על כזית השני לא משתבע כלל ול"ש מגו. ולפ"ז נראה לכאורה הא דקאמר הירושלמי שבועה שלא אוכל מצה בלילי פסח לא חייל השבועה לאו מטעמא דנשבע לבטל את המצוה רק מטעם דעשה דל"ת דשבועה כקו' הירושלמי במצה של חדש וא"ל כתי' הירושלמי דגזירה כזית ראשון אטי כזית שני דז"א לגבי שבועה לפי שיטת הפר"ח הנ"ל דלא נשבע רק אכזית ראשון דחיוב ולא נשבע כלל אזית שני ובאמת מותר בכזית שני ושייך שפיר עדל"ת לכך מחויב לאכול מצה בליל פסח משא"כ בנשבע סתם שלא לאכול מצה א"כ כוונתו אכל מצה שבעולם ולכך אסור לאכול אפי' בליל פסח וכתי' הירושלמי גזירה כזית ראשון אטו כזית שני ול"צ כלל לטעם דנשבע לבטל את המצוה או משום כולל אך כ"ז הוא אליבא דרבנן דס"ל דמסתמא אינו נשבע אלא על כזית שלם שפיר שייך עדל"ת דבעידנא דמיעקר לאו היינו כשאוכל כזית מקיים עשה דאכילת מצה משא"כ אליבא דר"ע דס"ל מסתמא כי נשבע דעתו אפי' אפחות מכזית דאדם אוסר עצמו בכ"ש א"כ כשנשבע שלא לאכול מצה נשבע אפי' אכ"ש ול"ש עדל"ת דבעידנא דמיעקר לאו דשבועה דהיינו בכ"ש לא מקיים לעשה דאכילת מצה דהוא בכזית וא"כ אפי' בנשבע שלא לאכול מצה בליל פסח הי' השבועה חלה אי לאו מטעמא דנשבע לבטל את המצוה כנ"ל וזהו כוונת הירושלמי שבועה שלא אוכל בלילי פסח לוקה ואוכל מצה לא סוף דברי רבנן ר"ל דהטעם משום דעשה דל"ת דז"א אלא אליבא דרבנן דלדידהו הוי שפיר בעידנא דמיעקר לאו דשבועה דהיינו בכזית מקיים עשה דאכילת מצה משא"כ לר"ע ליכא למימר מטעם עדל"ת דלדידי' ל"ה בעידנא כנ"ל אלא אפי' לר"ע והטעם משום דנשבע לבטל את המצוה כמ"ש תוס' וא"כ אפי' לר"א כי נשבע שלא לאכול מצה בליל פסח לא חל כלל איסור שבועה ודו"ק

והשתא עולה שפיר מילתא דהלל הנ"ל דשייך להדדי דהנה לכאורה לא מקשי' התוס' מידי ת"ל דהוי מצוה הב"ע דאיתא ברמב"ם פ"ו מהל' חמץ ומצה הלכה ב' כרכו מצה בסיב לא יצא דנגיעת גרון בעי' כרכו במרור יצא דהמרור טפלה לו וכו' וכתב המ"מ הא דקאמר הרמב"ם הטעם דהמרור טפלה לו פירושו דמש"ה אם כרכו בסיב לא יצא דבעינן נגיעת גרון כנ"ל משא"כ אם כרכו במרור אף דגם המרור חוצץ מ"מ המרור טפלה לו והוי כאילו נגע המצה בגרון דהואיל דמצותו בכך לא מפסיק וה"ה לשאר איסורי' כתב המשל"מ דדינו כן דאם כרך דבר איסור בסיב ואכלו דאינו חייב עליו וכ"כ הרמב"ם בהל' ט"א בכרך נבילות עוף טהור בסיב דאינו מטמא עיי"ש. ולפ"ז מיושב קו' התוס' הנ"ל שהקשה למ"ל קרא דא"י במצה של טבל ת"ל דהוי מהב"ע ולפמ"ש א"ש דקרא אצטריך למעוטי היכא דכרכו למצה של טבל במרור דמצוה הב"ע ליכא דאינו חייב ע"ז כלל ומשום מצוה יצא כנ"ל דמצותו בכך מש"ה אצטריך קרא דאפי' בכה"ג לא יצא. ומעתה נבא לבאר ד' הירושלמי הנ"ל דלכאורה יש להבין על הלל דעלה מבבל לא"י הא קיי"ל דכל העולה מבבל לא"י עובר בעשה אמנם י"ל לפי שיש הרבה מצות הנוהגת בא"י ואינו נוהגת בחו"ל ולכך עלה הלל לא"י לקיים אותן מצות הנוהגת בא"י כדאמרי' בסוטה די"ד דבשביל כך נתאוה משה לכנוס לא"י. אולם י"ל לפמ"ש הרמב"ם דלאחר בית שני הי' מצות תרומות ומעשרות וכדומה הנוהגת בא"י רק מדרבנן וגם בבבל שהוא ארץ שנער הי' נוהגת א"כ הדקל"ד למה עלה הלל מבבל. אמנם