דברי יהונתן פד

דהא דפסק בנשבע על ח"ש דחייל עליו איסור שבועה היינו בח"ש ע"י תערובות דליכא אפי' איסור דרבנן משא"כ בנשבע על איסור דרבנן אין איסור חל עליו וצדקו פסקי הש"ע. ונחזור למאי דאתאן עלה ליישב הירושלמי הנ"ל ונקדים לתרץ עוד ירושלמי פ"ג דשביעית ה"ד על דעתי' דר"י אומר שבועה שלא אוכל מצה אסור לאכול מצה בליל פסח אבל אם אמר שלא אוכל מצה בליל פסח לוקה ואוכל מצה מיד לא סוף דבר רבנן אלא אפי' ר"ע וכו' עיי"ש והוא תמוה מאוד האיך שייך לכאן פלוגתא דר"ע ורבנן דפליגי אי שבועה חל בסתם אמשהו או לא. ונ"ל דאי' בגמ' פסחים דל"ה יכול יוצא אדם י"ח בטבל ת"ל לא תאכל עליו חמץ מי שאיסורו משום ב"ת חמץ יצא זה שאיסורו משום ב"ת טבל וכו' ואיסורא דחמץ להיכן אזלי וכו' ואליבא דר"ש דאמר אין אחע"א. ובר"פ לולב הגזול הקשה התוס' למ"ל קרא דאינו יוצא בטבל ת"ל דהוי מצוה הב"ע עיי"ש וקשה דהא איתא בקידושין דל"ח בתוס' ד"ה דאקריב עומר וכו' בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש יבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה ל"ת דחדש וכו' א"נ י"ל גזרה כזית ראשון אטי כזית שני עכ"ל, והנה לכאורה יל"ד מאי מקשה הירושלמי דיבא עשה דבערב ת"מ וידחה ל"ת דחדש הא גזה"כ הוא כמו דקאמר הש"ס הכא מי שאיסורו משום בל תאכל חמץ אבל מי שאיסור משום דבר אחר אינו יוצא י"ח בפסח וה"נ כאן דאיסורו משום חדש א"י י"ח בפסח דאין איסור חמץ חל על איסור חדש וצ"ל דז"א רק אליבא דר"ש כדמוקי התם דל"ל איסור חע"א אבל למ"ד איסור חע"א א"כ אפי' בטבל יוצא י"ח לפ"ז י"ל דקו' הירושלמי אזיל אליבא דרבנן ומקשה שפיר וע"ז מתרץ גזרה וכו' ולפ"ז קשה מאי הקשה התוס' בסוכה אברייתא דפסחים דאזלי אליבא דר"ש למ"ל קרא ת"ל דהוי מצוה הב"ע דילמא איצטריך קרא להיכא דלית לי' מצה אחרת כ"א טבל וה"א כקו' הירושלמי דעדל"ת (ומה שתי' הירושלמי גזירה כזית ראשון וכו' ז"א אלא מדרבנן אבל הקרא איצטרך] קמ"ל הקרא דאפ"ה אסור לאכול מצה של טבל. אמנם י"ל דכבר נודע מה שנסתפק המל"מ בהא דאמרי' בכל איסורין אין לוקין עליהן אלא כדה"נ אי גם לענין מצות עשה אינו יוצא רק כשאכל כדה"נ דלא מקרי אכילה כלל או דילמא זה דוקא לענין ל"ת דאינו חייב מלקות שלכדה"נ אבל לענין חיוב אכילת מצה וכדומה מקיים אפי' בשלכדה"נ ולכאורה נראה להוכיח דיוצא במ"ע גם בשלכדה"נ דאי' בגמ' חולין דק"כ המחהו וגמעו אם חמץ הוא ענוש כרת ואם מצה הוא אינו יוצא י"ח בפסח ופריך בשלמא אם מצה הוא אינו יוצא י"ח דלחם עוני אמר רחמנא וכו' אלא אם חמץ הוא ענוש כרת אכילה כתיב בי' כו' עיי"ש וקשה למה הוצרך לומר בשלמא מצה לחם עוני א"ר הול"ל דמש"ה אינו יוצא דכתיב בי' אכילה והאי לאו אכילה היא וע"כ צ"ל דכ"ז הוא רק לענין ל"ת אבל לענין עשה מקיים גם בשלכדה"נ ול"ב אכילה חשובה כולי האי וא"כ קשה מאי הקשה התוס' למ"ל קרא ת"ל משום מצוה הב"ע דילמא צריך קרא להיכא דרוצה לאכול מצה של טבל שלכדה"נ דעבירה ליכא דבל"ת אינו חייב בשלכדה"נ אבל לענין עשה דאכילת מצה יוצא ולכך איצטרך קרא למעט, אמנם לפמ"ש המהרש"ל שהבאתי למעלה דלר"ש דס"ל כ"ש למלקות ה"ה נמי שלכדה"נ אסור ולוקין שפיר הקשה התוס' דהא הכא קאי אליבא דר"ש כנ"ל ושפיר קשה ת"ל דהוי מצוה הב"ע דאפי' בשלכדה"נ אסור ולפ"ז י"ל דאליבא דרבנן שפיר הותרו ישראל לאכול בכניסתן לארץ מתבואה חדשה והיינו שלכדה"נ ולפ"ז מיושב נמי קו' הראשונה על התוס' שהקשינו דהא איצטרך קרא דלא נימא עדל"ת ז"א דאי הקרא להכי הוא דאתא דאין עדל"ת קשה מאי מקשה הירושלמי למה לא אכלו מצה מחדש הא גזה"כ הוא מי שאיסורו משום ב"ת חמץ כנ"ל ול"ל דקו' הירושלמי אליבא דרבנן דס"ל איסור חע"א כנ"ל ז"א דאליבא דרבנן שפיר יכלו לאכול מחדש שלכדה"נ ויוצאין לענין מצה כנ"ל וא"כ מאי קאמר מעיקרא לא אכלו וע"כ צ"ל דקאי אליבא דר"ש דס"ל כ"ש למלקות ואסור אפי' שלכדה"נ כסברת המהרש"ל וא"כ ע"כ קו' הירושלמי נמי קאי אליבא דר"ש וא"כ מאי מקשה הירושלמי הא גזה"כ הוא דאין עדל"ת לענין מצה וע"כ צ"ל דס"ל לירושלמי דהקרא לא אתי למעוטי דאין עדל"ת ושפיר הקשה התוס' למ"ל קרא ודו"ק. ועוד י"ל דודאי סברא הנ"ל דחוקה דמהכ"ת לומר דשלכדה"נ יהי' יוצא י"ח מצה דמצד הסברא כמו דאמרי' דלית בי' משום איסור טבל וכיוצא ה"ה נמי א"י י"ח מצה אמנם איתא בחולין דק"ג סוף פגה"נ חלקו מבפנים ר"י אומר חייב ור"ל אמר פטור וכו' אלא לרשב"ל היכא משכחת לה דחייב אמר ר"כ בגרמיתא זעירתא וכו' והקשה התוס' מאי פריך המ"ל דחייב הא יכול לבלוע בב"א דהא אמרי' בית הבליעה מחזיק כביצה וכו' עיי"ש ולכאורה צריכים להבין למה הוצרכו התוס' להקשות מבית הבליעה הא הכא להדי' משני הש"ס בגרמיתא זעירתא א"כ חזינן דיכול לבלוע כזית בב"א