דברי יהונתן ח

לכך מצינו בכמה דוכתי דפריך הש"ס מרב לר"ה ואיתא במס' ב"ק אין הגונב אחר הגנב משלם תשלומי כפל דקרינן בי' וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב אמר רב ל"ש אלא לפני יאוש אבל לאחר יאוש משלם תשלומי כפל דקרינן ביה מבית האיש ש"מ דסבר רב יאוש כדי קנה ממילא דגם ר"ה תלמידו בודאי סובר כן ולפ"ז ל"ה מקום לקו' התוס' על פירכת ולקנינהו בש"מ ת"ל דהוי מהבב"ע דה"א כסברת מהרש"א דהא ר"ה ס"ל דיאוש כדי קנה אבל על קו' ולקנינהו בשינוי השם הקשה תוס' שפיר דהנה התוס' הקשו עוד בד"ה ולקנינהו בשינוי השם תימא הא אמרינן שינוי מעשה החוזר לברייתו ל"ש שינוי וה"ה בשינוי השם עיי"ש שתירצו דפריך אליבא דרב יוסף דס"ל בשינוי שם החוזר לברייתו מיקרי שינוי וע"ש בר"ן שכתב דמימרא זו מקובלת בידם וליכא מאן דפליג ומסתמא גם רב יוסף ס"ל כן כהאי מימרא דאוונכרי ולפ"ז דקו' ולקנינהו בש"ה אזלי אליבא דר"י ורב יוסף ס"ל בפירוש בב"ק דיאוש כדי ל"ק שפיר הקשה התוס' לשיטתו ת"ל משום מהבב"ע ולכך הוצרכו לתרץ כיון דהקנין והמצוה לא חל כאחד ל"ה מהבב"ע וק"ל. ובזה מתורץ קו' המג"א דודאי סברת מהרש"א נכונה דאם יאוש כדי קנה ל"ה מהבב"ע אפילו לענין ברכה דודאי כל סברת התוס' דכתב דברכה שאני היינו מטעם דמיד לאחר הקנין יזכר ש"ש על הגזל אבל אם קני לי' מקודם ביאוש גרידא רשאי לברך עלי' ג"כ והנה לעיל איתא אמר ר"א גזול פסול משום דהוי מהב"ע ופליגא דר' יצחק דאמר ר"י ל"ש אלא ביו"ט ראשון אבל ביו"ט שני מתוך שיוצא בשאול יצא בגזול וכ' הרמב"ן דמוכח דר"ה ס"ל כמ"ד גזול פסול כל שבעה מדקאמר סתם כי זבניתי אסא מכותים ולא קאמר כי זבניתי אסא ליום ראשון דבשאר ימים גזול כשר א"ו לר"ה גזול פסול כל ז' ואיתא בגמרא דמ"ה דר"י ורבה בב"ח פליגי דר"י אומר לולב כסוכה מה סוכה צריך ברכה כל ז' אף לולב צריך ברכה כל ז' ורבה בב"ח ס"ל סוכה כל ז' ולולב רק ביום ראשון אמר רב יוסף נקוט דרבב"ח בידך ובזה מיושב קו' המג"א דודאי על קו' ולקננהו בש"מ דאזיל אליבא דר"ה והוא ס"ל יאוש כדי קני י"ל שפיר סברת מהרש"א גם לענין ברכה כנ"ל אך על קו' ולקנינהו בשינוי השם דקאי אליבא דר"י דס"ל יאוש כדי ל"ק מ"מ פריך הש"ס שפיר דתינח ביו"ט ראשון שצריך ברכה שפיר אמר ר"ה שיגזזו אינהו אבל בשאר ימים שא"צ ברכה אליבא דר"י קשה לגזזו ישראל ולקנינהו בשינוי השם וברכה א"צ ולמה קאמר ר"ה סתמא דמשמע דאסור כל ז'. ומעתה י"ל גם קו' הטו"ז הנ"ל דבתוס' ד"ה קרקע א"נ כתבו כלומר אינו קנוי לגזלן בשום יאוש דלעולם הוא בחזקת בעלים דמקרא נ"ל בפ' הגוזל בתרא דאי יאוש מועיל בקרקע מאי נ"מ דאינה נגזלת אי קודם יאוש אפי' אי היה נגזלת ל"ק ואי לאחר יאוש הרי קנה ביאוש וכו' ובירושלמי דכלאים ספ"ז משמע דיש יאוש לקרקע וכ' הש"ך בחו"מ דמוכח דאין יאוש לקרקע דאי יש יאוש קשה למה יהא אסור להאוונכרי לקוץ הא שייך גבי קרקעות יאוש וש"ר בידן א"ו דאין יאוש לקרקע נמצא תלוי בזה אי אמרי' יאוש גרידא קני ע"כ הא דילפינן מקרא דקרקע א"נ היינו דאין יאוש לקרקע דאי יש יאוש הא כבר קנאה ביאוש להך קרקע ואי אמרינן יאוש כדי ל"ק נוכל לומר דיש יאוש לקרקע ואפ"ה ל"ק משום דיאוש כדי ל"ק והא דילפי' מקרא דקרקע א"נ היינו דל"ש שינוי רשות גבי קרקע ולפ"ז מותר לישראל לקוץ ערבה של מצוה משדה עכו"ם דהוי יאוש וש"ר ביד הקוצץ ול"ה גזל כלל ומעתה א"ש דר"ה דס"ל יאוש כדי קנה ע"כ דקרא אתי דל"ש בקרקע יאוש ואם כן אסור לישראל לקוץ דאם יקצוץ הוי הוא הגזלן אבל אנן דפסקינן דיאוש כדי ל"ק וא"כ שפיר שייך יאוש בקרקע ומותר לישראל לקוץ לכך לא הביא הרי"ף והרמב"ם הך מימרא דר"ה ואינהו לא ס"ל דקו' ולקנינהו בש"ה אזלי אליבא דר"י רק כתי' ב' של התוס' שם. וגם על המחבר ל"ק דכ' בלשון ויש מי שאומר משום דזה רק לשיטת התוס' אבל הרי"ף והרמב"ם חולקים כנ"ל

ומעתה מיושב לנכון דברי המדרש הנ"ל דלולי האי קרא דבראשית ברא ל"ה מקום להסתפק הרי שגזל חטים וכו' דהייתי אומר קרקע נגזלת והטעם בהני אוונכרי משום ברכה כמ"ש המג"א בקושיתו וממילא גם בזה הסברא פשיטא דהוי בוצע ברך אבל השתא דפתח בבראשית וכ' רש"י אמר ר"י משום כח מעשיו הגיד לעמו כדי שלא יאמרו לסטים אתם עיי"ש וכ' היפ"ת דכ"ז הוא רק אם נאמר קרקע א"נ אבל אי קרקע נגזלת שפיר יאמרו לסטים הם הישראל לפי שהאומות גזלו מבני שם והרי קנאו ולפ"ז ע"כ הטעם באוונכרי משום דקרקע אינה נגזלת ולא משום ברכה והשתא שפיר שואל ומסתפק הרי שגזל סאה חטים כו' מה שיברך ודוק

ג) במדרש בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני אדה"ר מיד הפיל עליו תרדמה ותמוה. ונראה דאיתא בחולין דצ"א ע"ב חביבין ישראל לפני