דברי יהונתן ע

אשמעי' הברייתא דין זה אי דאיכא רוב נגדו פשיטא דבטיל ברוב וא"צ לאשמעי' הכא דכבר מוכח דין זה בש"ס כ"פ דבטיל ברוב ואי דליכא רוב נגדו באמת קשה אמאי לוקחים בצים מהם רק י"ל דלעולם דאיכא רוב נגדו רק דמצינו כמה דעות בפוסקים דביצה אפי' באלף לא בטיל משום דהוי דבר שבמנין וכל דבר שבמנין אפי' באלף ל"ב לכך צריך הברייתא לאשמעי' לאפוקי מהני דיעות רק דבעיל ברוב ולעולם דלא איירי כלל מחשש דעוף טמא ואפ"ה צריך לנקוט נכרי לרבותא כנ"ל, אך כ"ז אם הביצה הוא בעין שפיר שייך לטעות דהוי דשב"מ ול"מ אגב חשיבותי' אבל אם כבר טרופה בקערה כבר בטל חשיבותי' ופשיטא דבטיל ואין שום רבותא בנכרי יותר מישראל ולמה נקיט מנכרים א"ו דמיירי דאיכא חשש עוד שבא מעוף טמא ולפ"ז י"ל דזהו כוונת הש"ס דמתחלה פריך וליחוש וכו' ומשני באומר כו' וע"ז יש מקום להקשות דהול"ל בקיצור דהברייתא לא מיירי כלל מזה הדין דאיכא חשש עוף טמא וא"ל דא"כ הו"ל לאשמעי' האי דינא בישראל ז"א די"ל דאתי לאשמעי' דינו של הסמ"ג כנ"ל וא"ל ממנ"פ הנ"ל אי איכא רוב נגדו פשיטא י"ל דאתי לאשמעי' לאפוקי ממ"ד דביצה מיקרי דבר חשוב ול"ב וא"כ מי הוכרח להש"ס לאוקמי דמיירי באומר וכו' לכך קאמר הש"ס דהא בלא"ה קשה וניבדוק בסימנים וע"כ צ"ל בטרופה בקערה וא"כ ל"ה דבר שבמנין ממילא ליכא למימר דבא לאשמעי' דינו של הסמ"ג דהשתא שפיר י"ל ממנ"פ הנ"ל א"ו דלכך נקיט הברייתא בנכרי לאשמעי' אף דאיכא גם חשש דעוף טמא וצריך הש"ס שפיר לתרוצי באומר וכו' ודו"ק. ולפ"ז לפי האמת דהדר הש"ס משנוי' דמיירי בטרופה בקערה רק משני סימנים ל"ד א"כ שפיר י"ל כקו' הנ"ל דהש"ס לא איירי כלל מחשש דעוף טמא ונקיט נכרי לאשמעי' דינו של סמ"ג כנ"ל והיינו בדאיכא רוב נגדו ואשמעי' לאפוקי ממ"ד דהוי דבר חשוב ול"ב ולפ"ז לק"מ קו' הרשב"א שהקשה לפ"מ דמסקי' דסי' לאו דאו' א"כ קו' הש"ס וליחוש במ"ע כנ"ל ז"א דהרי לפי האמת י"ל כקו' הנ"ל. ולפ"ז גם פסקי הרמב"ם א"ש דפסק דאין לוקחין בצים והיינו משום חשש דעוף טמא כקו' המקשין דודאי הברייתא לא איירי כלל מזה רק דאשמעי' דא"ח לנו"ט אבל לדינא ודאי דאין לוקחי' מחשש עוף טמא וא"ש. ומעתה נבא לבאר המדרש שהתחלנו דהתוס' הקשו מאי פריך הש"ס וליחוש לעוף טמא דילמא אזלי' ב"ר ומקשים העולם דילמא חיישי' שיקח מן הקבוע וכל קבוע כמעמ"ד ונראה דממ"נ אי ידעי' מקום האיסור אז ל"ח שיקח מן האיסור הקבוע ואי לא ידעי' היכן האיסור אזי שפיר בטל ברוב דאמרי' כל דפריש מר"פ ושפיר הקשה התוס'. אך הפוסקים מחולקים אי בע"ח בטלים מדאו' או לא וא"כ א"א דבע"ח אינם בטלים מדאו' עדיין לא הקשה התוס' מידי והנה יש להוכיח דבע"ח א"ב מדאיתא בש"ס קידושין דנ"ו כל צפור טהורה תאכלו לרבות את המשולחת וזה אשר לא תאכלו לרבות את השחוטה ופריך ואיפוך אנא ומשני לא אמרה תורה שלח לתקלה ואם איתא דבע"ח בטלים קשה ממ"נ אי ידעי' דזהו המשולחת בודאי ל"ח לישראל שיקח אותו ואי לא ידעי באמת מותר דכל דפריש מר"פ א"ו דבע"ח א"ב. והשתא א"ש המדרש בל"ז ל"ה יכול לומר גלוי וידוע וכו' דא"כ הי' קשה קו' התוס' על הש"ס דמאי פריך וליחוש דילמא אזלי' ב"ר וא"ל כנ"ל דבע"ח אינו בטל י"ל מנ"ל זאת לכך קאמר מתחלה וזאת אשר תאכלו וכו' וא"כ ע"כ מוכח דבע"ח א"ב כהוכחה הנ"ל לפ"ז שפיר קאמר אח"כ גלוי וידוע וכו' ודו"ק

צו) במכילתא עיר הנדחת עושין מהן גנות ופרדסים אבא חנן אומר אין עושין שנאמר לא יומתו אבות על בנים בעדות בנים הכתוב מדבר ותמוה. ונראה דאי' בש"ס לא יומתו אבות ע"ב בעדות בנים הכתוב מדבר ויש להקשות למ"ל קרא ת"ל דפסולים משום שנוגעין בעדותן כדי שימות האב והם ירשו אותו ונראה דמיירי בעהנ"ד דנשרף הכל וליכא צד נגיעה לכך צריך קרא למעט אמנם אי נימא דמעיר הנדחת עושין מהן גנות ופרדסים הדקל"ד דאכתי איכא צד נגיעה אע"כ צ"ל דאין עושין והן הן דברי אבא חנן לא יומתו דדרשי' מיני' בעדות בנים וקשה קו' הנ"ל וצ"ל כנ"ל ומוכח שפיר דאין עושין מהן גנות ופרדסים וק"ל

צז) במס' סנהדרין דכ"א ע"ב רמז ליחוד מה"ת מנין שנאמר כי יסיתך אחיך בן אמך וכי בן אם מסית בן אב אינו מסית אלא לומר לך בן מתייחד עם אמו ואין אחר מתייחד עם כל עריות שבתורה ותמיה האיך מוכח מכאן איסור יחוד. ונראה דאי' בש"ס מכות ד"ה ע"פ שנים עדים או ג' מה שנים נמצא א' מהם קרוב או פסול עדותן בטלה וכו' אלא מעתה הרוג יציל ומשני שהרגו מאחוריו כו' עיי"ש ולפ"ז קשה האיך תמצא דין מסית הרי הניסת עצמו מציל מכח פסול עדות שלו וכאן ל"ש תי' הש"ס הנ"ל וצ"ל כמ"ש הרמב"ם דאחיו מן האם כשר לעדות דדוקא אחיו מן האב קרוי' משפחה והכא כתיב בן אמך ומותר באמת