דברי יהונתן סא

כתיב דהדר ערבי ועוד דתנן לשנה אחרת נולדה לו פרה כו' ומשני ע"י תגר וכו' עיי"ש באורך. ומקשים העולם למה לא פריך הש"ס בל"ז מפרה אדומה. ונראה דהרמב"ם פסק דאסור ליקח עגל להתגדל לפרה אדומה מדכתיב פרה ולא עגל והראב"ד השיג עליו דמותר ליקח עגל להתגדל לפרה והקשה עליו הכ"מ הא בתוספתא משמע כרמב"ם דאי' בתוספתא דבר אל בני ישראל ולא מן הנכרים פרה ולא עגל עיי"ש ונ"ל דהא דקאמר בתוספתא ה"פ בני ישראל ולא מן הנכרים והא דאסור ליקח מן הנכרים היינו פרה ולא עגל פי' דמותר ליקח עגל מן הנכרי להתגדל לפרה אדומה כשיטת הראב"ד. ולפ"ז א"ש דבל"ז לא מצי להקשות מפ"א דה"א דחכמי ישראל לקחו ממנו עגל להתגדל לפ"א וזהו מותר כנ"ל אבל השתא פריך שפיר דהתוס' הקשה שם דילמא דוקא אבני מלואים דהדר ערבי אסור ליקח מן הנכרי אבל אבני שוהם מותר ונראה דע"כ אבני שוהם נמי הדר ערבי דאל"כ לכתוב ברישא ואבני מילואים והדר אבני שוהם א"ו דאבני שוהם נמי הדר ערבי והנה הרמב"ן בחומש פי' דהא דכתיב מילואים פי' שיהי' שלם שלא תניף עליהם ברזל כדין שאר כלים שבמקדש ודוקא בשמיר אבל א"ש א"צ להיות מילואים והתוס' פי' דאפי' א"ש נמי צריך להיות מילואים ולפ"ז הקשה התוס' שפיר לשיטתם דילמא דוקא אבני מילואים הדר ערבי וא"ל כנ"ל דא"כ לכתוב ברישא ואבני מילואים והדר א"ש די"ל להורות דאפי' א"ש נמי צריך להיות דוקא מילואים כשיטת התוס' אבל לפי' הרמב"ן ל"ק קו' תוס' כנ"ל והנה התוס' הקשה הא בבית שני ל"ה שמיר וא"ל דזה המעשה הי' בבית ראשון דהא הש"ס קאמר לשנה אחרת נולדה לו פ"א ואי הוי בבית ראשון ל"ה צריכין להם פ"א דהא הי' להם פרה של משה עיי"ש ולפ"ז מיושב הש"ס שפיר והא ואבני מילואים כתיב דה"ע וא"ל דדוקא מילואים הדר ערבי ולא א"ש ז"א דא"כ לכתוב ברישא כנ"ל וא"ל דלכך כתיב ברישא א"ש והדר וא"מ להורות דאפי' א"ש נמי צריך להיות מילואים א"כ קשה הא ל"ה להם שמיר וא"ל שהי' בבית ראשון הא תנן לשנה אחרת נולדה לו פ"א וע"כ צ"ל דהי' בבית שני א"ו צ"ל דאבני שוהם א"צ להיות מילואים וא"כ ליכתוב ברישא ואבני מילואים והדר א"ש אע"כ צ"ל דא"ש הדר ערבי א"כ קשה האיך לוקחין א"ש מנכרי ומשני ע"י תגר ישראל מותר ליקח אבל א"ש לא הפסיק הענין אבל מפ"א לק"מ די"ל כשיטת הראב"ד הנ"ל ודו"ק

פרשת בלק

פה) בש"ס ע"ז דף ד' ל"ה אינש יודע לכוין אותו רגע שכועס בו הקב"ה אלא בלעם הרשע שנאמר ויודע דעת עליון ופריך השתא דעת בהמתו ל"ה יודע דעת עליון הוי ידע ומנ"ל דל"ה יודע דעת בהמתו דא"ל שרי בלק מ"ט לא רכבת אסוסי' א"ל ברטיבא שדאי א"ל האתון אשר רכבת עלי א"ל באקראי בעלמא א"ל מעודך ועד היום הזה ולא עוד אלא שאני עושה מעשה רכיבה ביום ומעשה אישות בלילה שנאמר ההסכן הסכנתי ומקשים העולם הו"ל להוכיח מקרא הקודם דאי הוי ידע דעת בהמתו ל"ה מכה את האתון דהא המלאך עומד לנגדה. ונ"ל עפמ"ש הר' סעדי' גאון דהאתון עצמו ל"ה מדבר רק המלאך הי' מדבר מתוך האתון ולפ"ז קשה האיך קאמר הש"ס דעת בהמתו ל"ה ידע דילמא לעולם הוי ידע רק מה שדבר המלאך ל"ה ידע אך נראה די"ל כאן ב' פי' איך דבר האתון עם בלעם די"ל בלשון הקודש כדכתיב בקרא או י"ל דהאתון דבר עם בלעם בלשון אחר רק דהתורה לא יכול לכתוב בלשון אחר אלא בלה"ק ונראה דע"כ מוכח דהאתון לא דבר בלשון הקודש דהמפורשים כתבו למה האריך האתון בדיבורו כדי לביישו בפני שרי בלק ולפ"ז ע"כ מוכח דלא דבר האתון בלה"ק דהא שרי בלק ל"ה מבינים לה"ק וגם מוכח דהאתון בעצמו דבר דאי המלאכים דברו הא שרי בלק אין מבינים בלה"ק וע"כ צ"ל דדיבר בלשון שמבינים היינו בלשון ארמית והא אין המלאכים מבינים בלשון ארמי וע"כ דהאתון בעצמה דברה ולפ"ז מיושב קו' הנ"ל דמקרא הקודם ל"מ להוכיח דלא ידע דעת בהמתו די"ל כמ"ש ה"ר סעדי' ולא מוכח מידי כקו' הנ"ל אבל מפסוק זה שהאריך האתון בדיבורו כדי לביישו ע"כ צ"ל דלא כה"ר סעדי' ושפיר נשמע דלא ידע דעת בהמתו והבן

פרשת פנחס

פו) בש"ס דב"ב דף קי"ט ע"א ושהי' הבכור נוטל פי שנים ואמאי ראוי הוא ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ומשני ביתידות ואהלים דהיינו מטלטלין רבה אמר א"י מוחזקת הי' מיתיבי יודע הי' משה שבנות צלפחד יורשת הן יודע הי' משה שמקושש במיתה אלא כו' ואי ס"ד א"י מוחזקת היא מאי מספקא לי' כו' ותמוה למ"ל להש"ס שפת יתר הא דיודע הי' משה שמקושש במיתה ומה ענין זה לכאן ותו קשה קו' הרמב"ן למה לא מקשה הש"ס על תי' קמא שנטלו