דברי יהונתן לט

לשיר אלא לתקיעה של מצוה ולכך לא גזרו עכ"ל אך עדיין קשה הא איכא עכ"פ שבות דהשמעת קול ואכתי קשה לימא הטעם משום שבות וע"כ צ"ל דס"ל דהשמעת קול שופר אפי' שבות ליכא אך מנ"ל זה ונראה דס"ל כמ"ש הר"ן אליבא דר"ח דאיתא בשבת ד"ג בעי ר' ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לרדותו או לא מי אמרי' דהעמידו דבריהם במקום סקילה או לאו וכו' ובתוס' שם ובר"ה דכ"ט הקשה הר"ח מאי קמבעי' לי' פשיטא דמותר לרדותו דהא תני' דבי ר"י כל מלאכת עבודה ל"ת יצא תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ואינו מלאכה ותי' דמ"מ מדרבנן אסור ושפיר איבעי' בש"ס אי העמידו דבריהם וכו' והר"ן כ' דהר"ח שפיר הקשה דע"כ הקרא כל מלאכת וכו' אתי' להורות דאפי' שבות ליכא דאל"כ אלא דל"ה אב מלאכה קשה למ"ל הקרא כל מלאכת הא ממילא ידעי' דת"ש ורדיית הפת ל"ה אב מלאכה דהא ל"ה במשכן א"ו דקרא אתי' להורות דאפי' שבות ליכא והיינו שאין כח ביד חז"ל לעשות רדיית הפת ות"ש ולהעמיד דבריהם אף במקום סקילה כלל היוצא מזה דהר"ן ס"ל דת"ש אפי' שבות ליכא והטו"ז סובר כשיטת הר"ן ולפ"ז מתור' שפיר קו' התוס' הנ"ל דהא אליבא דאמת דקאמר רבה גזירה שמא יעבירנה צ"ל הא דכתיב זכרון תרועה למ"ל וע"כ צ"ל דקרא אסמכתא בעלמא וא"כ נוכל לומר דגם המקשן ידע שיש טעם משום שבות וקרא אסמכתא בעלמא אך דל"ה ידע מזה השבות דשמא יעבירנו ולכך מקשה ממ"נ אי מדאורייתא היא ולא אסמכתא בעלמא במקדש היכא תוקעין וא"ל דטעמא משום שבות דהשמעת קול ואין שבות במקדש קשה ועוד הא לאו מלאכה היא פי' הא ודאי לאו מלאכה היא דל"ה במשכן וא"כ למ"ל למעוטי דתני' דבי ר"י כל מלאכת עבודה ל"ת יצא ת"ש וכו' הא ל"ה במשכן א"ו דאתא להורות דאפי' שבות ליכא וא"כ קשה למה ל"ה תוקעין בגבולין ומשני דגזרה שמא יעבירנו וכו' וא"ש. אך כ"ז ניחא אי אמרי' דשבות הי' נוהג בימי משה אז שייך שפיר לומר דקרא אתי להורות דאפי' שבות ליכא אבל א"א דל"ה שבות נוהג בימי משה קשה איך, שייך לומר דקרא אתי להורות דאפי' שבות ליכא דהא אינו נוהג כלל שבות א"ו מוכח דמשה הי' נזהר בשבות רק דלא נאמר מפי הגבורה ושפיר אתי' להורות דאפי' שבות ליכא ולפ"ז מיושב לנכון קו' הר"ן למה הי' צריך משה לתקן דהנה הא דדורשין שלשים יום לפני הפסח ילפי' מהא דמשה עומד בפסח ראשון ומזהיר על פסח שני ואיתא ב' דעות בתוס' בכורות דנ"ז ע"ב אי יום י"ד של ניסן שהזהיר משה הוא בכלל למ"ד יום לפ"ז נמצא דלענין שלשים יום קודם לפסח יום א' דפסח אינו בכלל או י"ל דאותו יום י"ד שהזהיר משה לאו בכלל למ"ד יום ואינו מתחיל הלמ"ד יום רק מט"ו בניסן ונמצא דיום ראשון של פסח הוא בכלל ולאותו דעה שפיר מקשה הר"ן למה הי' צריך משה לתקן שדורשין בהל' פסח הא יום א' הוא בכלל למ"ד יום ומדאור' דרשי' למ"ד יום אבל לדעה ראשונה לק"מ קו' הר"ן דמדאו' דרשי' למ"ד יום מקודם אבל ביו"ט עצמו לא ולכך תיקן משה שיהי' דורשין אפי' ביו"ט עצמו. והנה הרמב"ם והראב"ד ז"ל הקשו דאותן טמאים לנפש אדם ששאלו למה נגרע למה לא טבלו א"ע ויעשו פסח ראשון ותי' הראב"ד ז"ל דלעת ערב שאלו ול"ה שוב זמן שחיטת פסחים ול"ה יכולים לעשות פסח א' לכך שאלו על פסח שני א"כ לפ"ז יום י"ד ל"ה בכלל למ"ד ואינם מתחילין אלא מיום ט"ו בניסן וא"כ יום א' דפסח הוא בכלל למ"ד ושפיר קשה קו' הר"ן. אך הרב בעל קרבן חגיגה תי' דהם היו טמאי מתים והיו צריכים הזאה ג' וז' ושביעי שלהם הי' בע"פ שחל בשבת ול"ה יכולים להזות עליהם דהזאה שבות הוא ואינו דוחה שבת ולפ"ז שפיר י"ל דיום י"ד של ניסן הוא בכלל למ"ד וא"כ יו"ט עצמו אינו בכלל ולק"מ קו' הר"ן כנ"ל דמשה הי' צריך לתקן שיהי' דורשין ביו"ט עצמו אך לפ"ז צ"ל דשבות הי' נוהג בימי משה דאל"כ הי' יכולים להזות עליהם ולעשות פסח ראשון א"ו כנ"ל. ואיתא במדרש ובמפורשים בכל התורה לא נאמר ויקהל אלא כאן לפי שבכל פעם הי' מקהילן בחצוצרות וכאן ל"ה יכול להקהיל בחצוצרות לפי שהי' בשבת והשמעת קול הוא שבות א"כ לפ"ז מוכח ג"כ דשבות הי' נוהג בימי משה ולפ"ז שפיר י"ל כמו שתי' בעל ק"ת הנ"ל דמשום שבות דהזאה ל"ה יכולים לטבול עצמם וא"כ י"ל דהשאלה הי' אפי' מבע"י ויום י"ד בניסן הוא בכלל ויום א' דפסח אינו בכלל לכך צריך משה לתקן ול"ק קו' הר"ן. והשתא א"ש המדרש הנ"ל בל"ז דויקהל וכו' לא ידעי' אם שבות הי' נוהג בימי משה א"כ ל"ה יכול לומר משה תיקן וכו' דהי' קשה קו' הר"ן הנ"ל וליכא למימר כנ"ל דיו"ט ל"ה בכלל למ"ד דמנ"ל זאת דילמא התי' של הראב"ד אמת כנ"ל דליכא למימר כתי' בעל ק"ח משום טבילה דדילמא שבות אינו נוהג בימי משה אבל השתא דקאמר ויקהל עשה לך קהילות וכו' וקשה למה לא הקהיל בחצוצרו' א"ו משום שבות וא"כ מוכח דשבות הי' נוהג בימי