דברי יהונתן לב

התוס' בע"ז דכ"ד דאפי' למ"ד יתרו קודם מ"ת בא אבל פ' ואתה תחזה לאחר מ"ת נאמרה א"כ קשה אמאי לא קמיבעי' לי' על איש נמי. ונראה דלכאורה בל"ז יש לחקור ממ"נ אי סנהדראות נתקנו קודם מ"ת אמאי מבעי' לי' על בהמה ואי לא נתקנו עד לאחר מ"ת אמאי לא קמיבעי לי' נמי באיש ותו אפי' נאמר דקודם מ"ת נתקנו סנהדראות מ"מ כ"ג מנ"ל אך י"ל דסנהדראות הוי קודם מ"ת והא דבעי כ"ג משום דכתיב ושפטו העדה והצילו העדה ואין עדה פחותה מעשרה וצריך עדה לזכות ועדה לחוב ואין ב"ד שקול ולכך צריך כ"ג ומש"ה על איש לא קמיבעי' לי' כלל דבסברא תלי' מילתא וצריך כ"ג כנ"ל אבל בהמה לא תלי' בסברא ושפיר קמיבעי' לי' ופשיט לי' מכח ג"ש אמנם י"ל לאידך גיסא דלעולם סנהדראות לאחר מ"ת נתקנו ומ"מ על איש לא קמיבעי' לי' דהא לכ"ע בשבת ניתנה תורה ואין דנין ד"נ בשבת וממילא דאם נגע א' בהר בשעת מ"ת ל"ה דנין אותו עד לאחר מ"ת דהיינו לאחר שבת ואז נתקנו סנהדראות אמנם לכאורה מוכח כשיטת התוס' דסנהדרין הי' קודם מ"ת מדכתיב אם בהמה אם איש להקיש בהמה לאיש וכו' וזה הפסוק ודאי קודם מ"ת נאמר ואי תימא דל"ה סנהדראות אז מאי מקיש בהמה לאיש הא גם באיש לא ידענו א"ו דסנהדראות הי' קודם מ"ת ולכך מייתי התוס' דוקא הקרא דאם בהמה וכו' דמזה מוכח שפיר דסנהדראות הי' קודם מ"ת אבל מדלא קמיבעי' לי' על איש אין להוכיח די"ל כנ"ל משום דאין דנין ד"נ בשבת. אולם הא דאמרן דמה"ט לא קמיבעי' על איש דבשבת ניתנה תורה וא"ד בשבת הא תינח א"א בתר מיתה אזלי' וצריך כ"ג דהמיתה הי' לאחר מ"ת אבל א"א דבתר עבירה אזלי' ועבירה הי' קודם מ"ת ול"צ כ"ג וע"כ מדלא קמיבעי' על איש נמי ש"מ דפשיטא לי' דבתר מיתה אזלי' וצריך כ"ג ובזה יש לפשוט מה שיש להסתפק טובא לענין שור של כהן גדול דאי' בגמ' שור של כה"ג בע"א כמיתת בעלים כך מיתת השור וא"כ אם השור נתחייב מיתה קודם שנעשה הבעלים כ"ג ואח"כ נעשה כ"ג מי אזלי' בתר מיתה וצריך ע"א או בתר זמן העבירה ולהאמור נפשט הס' דמדלא קמיבעי' לי' על איש מוכח דבתר מיתה אזלי' ולפ"ז מיושב הא דלא הקשה התוס' על האיבעי' מאי נ"מ מאי דהוה הוה ז"א דנ"מ טובא לענין שור כ"ג כנ"ל אבל לאחר שהוכיחו התוס' מהמסקנא אם בהמה אם איש מה איש וכו' דמזה מוכח דלא כסוגי' דע"ז רק דסנהדראות הי' קודם מ"ת וא"כ לא מוכח כלל אי בתר מיתה אזלי' ומקשה התוס' שפיר מאי נ"מ מאי דהוה הוה. אמנם מ"ש דמה"ט לא קמיבעי' על איש משום דבשבת ניתנה תורה וא"ד בשבת הא תינח א"א דאין חיוב מיתה אם נגע בהר רק ביום שניתן התורה אבל א"א דכל ג' ימי הגבלה אם נגע בהר חייב מיתה א"כ הי' יכולים לדין אותו עוד קודם מ"ת ול"צ כ"ג אפי' באיש דסנהדראות ל"ה קודם מ"ת. ומעתה א"ש המדרש והגבלת את ההר איני יודע אימת אם ביום נתינת התורה בלבד או בכל ג' ימי הגבלה כשהוא אומר אם בהמה אם איש וכו' דמזה נלמד מה איש וכו' וקשה אמאי לא בעי נמי על איש וצ"ל דעל איש לא קמיבעי' לי' משום דבשבת ניתנה תורה וא"כ מוכח דדוקא ביום שניתן בו התורה ולא מקודם דא"כ הקדל"ד אמאי לא קמיבעי לי' על איש ודו"ק

פרשת משפטים

מה) בש"ס ב"מ דנ"ח. אין נשבעין על הקרקעות ועל הקדשות ש"ח אינו נשבע עליהן ש"ש אינו משלם ורמינהו השוכר לשמור את הפרה שוכרו לימים אין נותנין לו שכר שבת לפיכך אין אחריות שבת עליו שוכרו לשבוע יש לו שכר שבת לפיכך אחריות שבת עליו קתני מיהת אחריות שבת עליו וכו' ומשני להפסיד שכרו ופריך אימא רישא וכו' ומשני בשקנו מידו עייש"ה ולכאורה תמוה אמאי לא משני הש"ס מיד בשקנו מידו דאי להפסיד שכרו אימא רישא אין אחריות וכו' ונראה ליישב ולומר דהש"ס הוצרך להני ב' תי' דהנה התוס' והרמב"ם מחולקים דלהרמב"ם אע"פ שש"ח אינו נשבע אבל אם פשע במזיד חייב לשלם מדין מזיק ותוס' ס"ל אפי' פשע אינו חייב לשלם והוכיחו כן מדמקשה הש"ס מברייתא הנ"ל ולוקמי בפשיעה א"ו דבפשיעה נמי פטור. והקשה הש"ך בחו"מ סימן ס"ו דלמא לעולם בפשיעה חייב והא דלא מוקי הברייתא בכה"ג משום דברישא קתני לפיכך אין אחריות וכו' ואי איירי בפשיעה אפי' ל"ה ש"ש רק ש"ח חייב בפשיעה עיי"ש. ונ"ל דאיתא לקמן דצ"ג ע"ב מאי הו"ל למיעבד הי"ל לקדם ברועים ומקלות א"ה מאי אירי' ש"ש אפי' ש"ח נמי וכו' עיי"ש עד סוף כל הסוגי' ולפ"ז הוכיחו התוס' שפיר דע"כ בפשיעה נמי פטור דאי בפשיעה חייב קשה לוקמי הברייתא בכה"ג שהי' ש"ח והי' יכול להציל ברועים ומקלות רק בשכר לכך ברישא דאינו רק ש"ח וא"צ להוציא הוצאות להציל לא מיקרי פושע לכך