דברי יהונתן כו

מובן דרשת הקרא דקץ שם לחושך דאיך שינה הקב"ה מטובה לרעה אבל השתא א"ש כנ"ל ודוק

פ' ויגש

לח) בש"ס דב"ב ד' קמ"ג ההוא דאמר נכסי לבניי והו"ל ברא וברתא מאי מי קרי אינשי לחד ברא בניי (וא"כ הבת אינה יורשת כלום) א"ד לא קרי וכו' (ויורשת הבת ג"כ מדאמר בניי) ת"ש ובני דן חושים ש"מ דקרי אינשי לחד ברא בניי ובתוס' ד"ה ובני דן חושים הקשו הא בן יורש מדאורייתא ולמ"ל למימר כלל נכסי לבניי אי לאו דדעתי' ג"כ על הבת. ומקשין העולם למה המתין התוס' בקו' זו עד דפשיט לי' ובני דן חושים הלא תיכף על בעל האיבעי' הו"ל להקשות קושיתם. ונ"ל בטו"ט בהקדם הש"ס בכורות דמ"ח ילדה שני זכרים כאחד וא"י איזה מהן הבכור חייב האב ליתן ה' סלעים לכהן דחד מנייהו ודאי בכור מת האב הם פטורים דכל חד מדחי' לי' לחברי' דברי ר"מ ר"י אומר נתחייבו הנכסים במאי קמפלגי ומסקי' דר"מ סבר האחין שחלקו מחצה יורשין ומחצה לקוחות ומלוה ע"פ גובה מן היורשים ולא מן הלקוחות וחמש ולא חצי חמש ור"י לא סבר כרב אסי ורב פפא עיי"ש. והקשוה כל הפוסקים דא"כ לא מצינו ידינו ורגלנו בבהמ"ד דאנן פסקי' האחין שחלקו לקוחות הן וגם פסקי' דמע"פ גובה מן היורשין ולא מן הלקוחות ואיך פסקי' נתחייבו הנכסים. ונראה דאיתא פלוגתא בש"ס אי שיעבודא דאורייתא או ל"ד דלמ"ד שד"א מע"פ גובה אפי' מן הלקוחות רק משום פסידא דלקוחות תקנו חכז"ל דלא לגבו ולמ"ד של"ד מצד הדין אפי' מן היורשין לא לגבי רק שלא תנעול דלת בפני לוין א"כ היכא דל"ש נעילת דלת מוקמי' אדאורייתא ולפ"ז ר"מ לשיטתו אזיל דאית לי' בפירוש של"ד רק מתק"ח גובה מן היורשים משום נעילת דלת וגבי בכור ל"ש נ"ד אוקמי' אדינא דאורייתא אבל לדידן דפסקי' שד"א שפיר פסקי' דנתחייבו הנכסים. והנה בהך פלוגתא מחולקי' גם הראב"ד ור"י הלוי ז"ל לענין אי מלוה ע"פ טריף ממתנת ש"מ דהראב"ד פסק דמע"פ לא טריף ממתנת שכ"מ דשלד"א ואין חילוק בין מכר למתנה והר"י הלוי פסק דמע"פ טריף ממתנת ש"מ דס"ל שד"א א"כ מדאו' טריף אפי' מלקוחות רק דחכמים תקנו משום פסידא דלקוחות דלא לגבי אבל גבי מתנה ל"ש זה והדרי לדינא דאורייתא. והנה לכאורה אינו מובן קו' התוס' למה אמר בלשון מתנה הלא הבן יורש מה"ת דילמא מיירי שהי' חייב לאחרים מלוה ע"פ ואם לא יאמר בלשון מתנה הי' בע"ח גובה מבנו דמלוה ע"פ גובה מן היורשין לכך אמר לי' בלשון מתנה והו"ל מתנת ש"מ דלא לטרוף ממנו. אמנם קו' התוס' יתכן למ"ד שעבודא דאור' דלשיטה זו גם ממתנת ש"מ טריף בע"ח כנ"ל ואין נפקותא אי הבן נוטל בתורת ירושה או בתורת מתנה ושפיר הקשה התוס' מדאמר בלשון מתנה נכסי לבניי ע"כ דדעתי' נמי על הבת. ומעתה מיושב לנכון קו' העולם הנ"ל דעל האיבעי' ל"ש התוס' להקשות קושיתם דדילמא אזיל האיבעי' אליבא דר"מ דאית לי' שעבודא ל"ד ושפיר איכא נפקותא בהא דאמר בלשון מתנה לענין בע"ח כנ"ל אבל בתר דפשטא לי' מדכתיב ובני דן חושים ואיתא בתורתו של ר"מ הי' כתוב ובני דן חושים וע"כ דהאיבעי' אזיל שלא אליבא דר"מ וי"ל דס"ל שד"א ואין נפקותא בין לשון מתנה או ירושה כנ"ל ושפיר הקשו קושיתם ודוק

פ' ויחי

לט) במדרש שום תשים עליך מלך הה"ד לא יסור שבט מיהודה וכו' לא מצינו שם מלכות אלא במלכות ב"ד בלבד ושאר מלכות ישראל לא נקראו מלכות אלא מחוקקים כדכתיב ומחוקק מבין רגליו וכו' ותמוה. ונראה לבאר בטוטו"ד בהקדם דברי הש"ס סנהדרין ד"כ ע"ב דאיתא שם אר"י כל האמור בפ' מלך מלך מותר בו רב אמר לא נאמר פרשה זו אלא וכו' ובתוס' ד"ה מלך מותר בו תימא למה נענש אחאב על נבות כיון שלא רצה למכור לו כרמו ועוד בפ' הכונס איתא דדוד שאל אם יכול להחליף גדושים של שעורין מישראל לתת לפני בהמתו וי"ל דבפ' מלך כתיב ויקח ונתן לעבדיו ולא לעצמו וכו' ועוד י"ל דוקא בשדה מקנה אבל בשדה אחוזה שירש מאבותיו לא כמו שהשיב נבות חלילה לי מתת נחלת אבותי לך והקשו המפורשים דכל התי' לא הועילו לקו' ב' של התוס' מהא דשאל דוד מה להחליף וכו'. ונ"ל והסגנון יהי' כך דהתוס' לא מקשה רק קו' א' בממנ"פ או דקשה מאחאב או דקשה מדוד אבל על כל קו' בפ"ע יש תירץ רק מכח ממנ"פ קשה שפיר לכך כשתי' רק על קו' א' ממילא תו לא קשה קו' ב' דהנה בש"ס ב"ק ד"ס ע"ב איתא על הפ' ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער ויבקעו שלשת הגבורים וכו' וישאבו מים וכו' מאי קמבעיא לי' רב מרי אמר