דברי יהונתן כ

אילימא דקאמר לוה פשיטא כל כמיני' אלא דקאמר מלוה תע"ב ומסיק אביי לעולם דקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר"נ וכו' עיי"ש בתוס' ד"ה וכגון שחב לאחרים וא"ת ליהמני' במגו דאי בעי מחל לי' דהמוכר שט"ח לחברו וחזר ומחלו מחל ועי' בהרא"ש שהקשה ג"כ קו' זו. וקשה דהרא"ש לשיטתו לא מקשה מידי דפסק הא דאמר שמואל המוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול ה"ד במכירת שט"ח דל"ה מכירה רק מדרבנן אבל באופן שהמלוה חייב לאחרים מדאורייתא כגון מדר"נ אין בידו למחול וא"כ לא מקשה הרא"ש מידי. ונראה דאיתא בש"ס ב"ב דקכ"ה בתוס' ד"ה לטעמייהו דבני מערבי כ' ר"ת לר"נ דס"ל בכור נוטל פי שנים בש"ח הוי מוחזק בין גבה קרקע ובין גבה מעות כו' עיי"ש ויל"ד לפיר"ת יהי' סותר סוגין דב"ב דקנ"ז דאמר ר"י נאמן אדם לומר זה בני בכור דכתיב יכיר יכירנו לאחרים וכו' ופריך למ"ל יכיר לא יהא אלא אחר אילו בעי למיתב לי' במתנה מי ל"ה יהיב לי' ומשני בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן ומקשה לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל יכיר למ"ל עיי"ש וזה הקשה רנב"י ולשיטת ר"ת לא מקשה רנב"י מידי לשיטתו דיש חילוק בין אי הבכור יורש בתורת מתנה או מתורת ירושת פי שנים כגון בשטרות שיש לו על אחרים ואביו מחול להו החוב לסוף זמן קבוע שקבע להם מתי יהי' המחילה ובתוך הזמן מת מלוה והשתא אי הבכור יורש רק בתורת מתנה ובודאי כמו דמכירת שט"ח מדרבנן כך מתנה דמ"ש והוי כמו שנותן שט"ח לחברו וחזר ומחלו דמחול אבל אי יורש כדין בכור שיורש ממילא אין המחילה כלום דירושת פי שנים דאורייתא ובאופן זה ליתא לדשמואל כמ"ש, הרא"ש. ונראה דהתוס' במס' ב"ב דע"ו ע"ב בד"ה קני לך איהו כ' הטעם דמכירת שט"ח ל"ה מכירה אלא מדרבנן דכמו שהמלוה אינו יכול להקדיש השעבוד שיש לו דהקרקעות אינו ברשותו כך א"י להקנותם לאחרים והנייר בעצמו לא שוה כלום רק דרבנן תקנו דיכול להקנותו עיי"ש. אמנם כ"ז אליבא דרבא דס"ל בפ' כ"ש דבע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ממילא א"י להקדיש רק שנשתעבדו לו ולפ"ז שפיר הוי מכירת שטרות דרבנן אבל לאביי דס"ל ב"ח למפרע הוא גובה יוכל להקדיש כמבואר בפ' כ"ש ולדידי' הוי מכירת שט"ח דאורייתא ולכאורה הני תנאי כהני תנאי מ"ד ב"ח למפרע הוא גובה דס"ל אדם מקנה דשלב"ל כר"מ ולכך כשגבה חובו אמרינן כיון שמקנה דשלב"ל ממילא למפרע אוקמי ברשותי' ומ"ד מכאן ולהבא הוא גובה ס"ל אא"מ דשלב"ל ולפ"ז מיושב הקו' על ר"ת דהא דיש חילוק בין מתנה לירושה מכח דמכירת שט"ח דרבנן היינו לדידן דס"ל אא"מ דשלב"ל ור"י עיקר קושיתו מקשה אליבא דר"מ כדאמר ולר"מ וכו' ולדידי' הוי מכירת שט"ח דאורייתא ולק"מ וגם הרא"ש מקשה שפיר דודאי לדידן יש חילוק כנ"ל אבל בכתובות דמשני אביי האי פירוקא כגון שחב לאחרים ולדידי' אף מכירת שט"ח דאו' ואפ"ה ס"ל לשמואל דיכול למחול דהא אביי ס"ל למפרע הוא גובה כנ"ל ומקשה הרא"ש שפיר ודוק. והשתא א"ש המדרש הנ"ל דלכאורה הוי המכירה שמכר עשו הבכורה ליעקב מכירה בטעות דאא"מ דשלב"ל דעדיין ל"ה ירושה בעולם רק לשיטת ר"מ דס"ל א"מ דשלב"ל א"ש ובלא"ה מוכח כר"מ דהא קשה במה קידש יעקב לרחל רק בשכר שיעבוד אח"כ והוי דשלב"ל וע"כ צ"ל כר"מ וזהו כוונת המדרש כל מעשיו הי' במכירה ר"ל במכירת דשלב"ל ודוק

פרשת ויצא

כח) איתא בזוהר ויצא יעקב מבאר שבע מבארה של שמיטה וזה תמוה ולתרץ זאת י"ל בהקדם פירש"י על הפסוק ויקח מאבני המקום שעשה לו גדר של אבנים שהי' מתיירא מחיות רעות ולהבין למה דוקא בבית אל פחד מחיות רעות ולא במקום אחר י"ל עפ"ד הגמ' ע"ז ד"ט דיעקב נולד בשנת ב' אלפים וק"ח לב"ע וכשבא אל לבן הי' בן ע"ז כדאי' במגילה ד"יד הרי קפ"ה לב"ע ואנן דקיי"ל כרבנן דשנת היובל אינו עולה לכאן ולכאן עולה ע"פ חשבון מ"ג יובלות ול"ה שנים ושנת ל"ה ליובל היא שמיטה וזה ידוע דבאותו שעה שבירך יצחק ליעקב ושלח אותו לחרן הי' פסח כפירש"י על הפסוק שני גדיי עזים למה שנים א' לפסח וא' לחגיגה ואי' בתוספתא דשביעית בבית אל הי' הפירות קיימים באילנות עד אחרון של שביעית ואיזהו אחרון של שביעי' זהו פסח וא"כ החיות באות לשם ואוכלין הפירות ובזה יתורץ שפיר דברי הזהר ופירש"י הנ"ל ויצא יעקב מבאר שבע ר"ל כפי' הזהר מבארה של שמיטה דאותו שנה הי' שמיטה כחשבון הנ"ל וממילא ל"ה אוספין הפירות לבית ונשארו בשדה לכך במקום אחר ל"ה מתיירא מחיות רעות משום דל"ה פירות קיימים במק"א עד פסח משא"כ כשבא לבית אל דשם הפירות קיימים עד הפסח כדברי התוספתא הנ"ל ובאין החיות לשם ואוכלין לכך הי' מפחד שמה מחיות רעות וק"ל: