דברי יחזקאל ט

אלא דרבנן והו"ל גזירה לגזירה, וכן לשמואל דס"ל טומאת עצמן דאורייתא אבל טומאת אחרים אינה אלא דרבנן א"כ הך גזירה דשותה משקין טמאין היכי משכחת לה והא אוכלין דתרומה אינן טמאין מדאורייתא כלל, וע"כ מוכח מזה דאף דהטומאה אינה אלא דרבנן מ"מ נמי שייך למיגזר א"כ שפיר הקשה הר"ן על היש מפרשים דמשו"ה לא נקט אוכלין באוכלין משום דאין הטומאה דאורייתא מ"מ הא מדרבנן מטמא וכן מגוף קושית התוס' והרשב"א הנ"ל שהקשו דאמאי קאמר הש"ס ופסיל להו ולא קאמר ומטמו להו דהא משקין תחלה הוו, והא הך גזירה דמשקין תחלה הוו אינה אלא דרבנן וא"כ אפשר דמשו"ה נקט הש"ס ופסיל להו משום דזהו דאורייתא, הרי מבואר מכל זה דכאן גזרינן אפילו בשביל טומאה דרבנן, ולכאורה טעמא בעי אמאי אינה בכלל גזירה לגזירה דעלמא דלא גזרינן בכה"ג. וע"כ נראה דאין כאן גזירה לגזירה כלל. לפמ"ש התוס' בפסחים (דף י"ג ע"א) תד"ה ושורפין וכו' דאסור לשרוף תרומה טהורה כמו דאסור לטמאותה מדין משמרת יעו"ש, וכן מתבאר מדברי רש"י בסוכה (דף ל"ה ע"ב) ד"ה מפני שמפסידה דבכל הפסד תרומה אף שלא ע"י טומאה איכא עשה דמשמרת יעו"ש, אלמא דאיסור דמשמרת אינו מצד הטומאה בעצמותה אלא דהוא מטעם דע"י הטומאה היא נפסלת מאכילה ואיכא הפסד תרומה, וכל הפסד תרומה הוא בכלל משמרת, ולפ"ז נראה דמטמא תרומה בטומאה דרבנן איכא איסור משמרת דאורייתא דנהי דהטומאה הוא דרבנן אבל ההפסד הוא דאורייתא, דהא כיון דא"א לאוכלה מצד האיסור דרבנן א"כ איכא הפסד תרומה וזהו אסור מדאורייתא כמו שורף. ולפ"ז א"ש בסוגיין דגזרינן דלמא פסיל לאוכלין ומשקין של תרומה אף דהטומאה אינה אלא דרבנן כיון שבאה ע"י משקין וכן מה שהקשה הר"ן דאוכל מטמא אוכל דרבנן ושייך למיגזר וכן קושית התוס' דמשקין תחלה הוו דאינו אלא דרבנן דמ"מ האיסור הוא דאורייתא כיון דעשה דמשמרת אינה מצד עצם הטומאה אלא מצד שסופה לילך לאיבוד. ועפי"ז א"ש מה שדקדק רש"י לפרש בשמעתין דעיקר האיסור הוא מצד משמרת דהיינו איסור דאורייתא ושייך שפיר למיגזר בשביל איסור זה, משא"כ אם האיסור הוא מטעם אכילת תרומה טמאה אינו אלא איסור דרבנן כיון דהטומאה עצמה אינה אלא דרבנן והו"ל גזירה לגזירה. וגדול אחד העיר ע"ז דהא מ"מ כיון דהאוכלין בפיו וסופן לבלוע תו לא אזלי לאיבוד וא"כ ל"ש כאן איסור משמרת מטעם איבוד רק מטעם טומאה לבד והדר הו"ל דרבנן עכ"ד, והשבתי לו דלפי המבואר בסוכה (דף ל״ה ע"ב) אתרוג של תרומה לא יטול לחד מ"ד מפני שמכשירה ואיכא איסור משמרת מפני שעי"ז אפשר לו לקבל טומאה יעי"ש, אלמא דאעפ"י שעדיין טהור ואינו עומד לקבל טומאה מ"מ איכא איסור משמרת דאורייתא מטעם דכל שמורידה משמירתה הקודמת מעט שעי"ז עלולה לקבל טומאה אף באופן רחוק איכא איסור משמרת. וא"כ ה"נ אם יתודע לו בעוד שמכניסם בפיו וכההיא דמתניתין דרפ"ח דתרומות, ובגוונא דידן לכו"ע יפלוט כמ"ש באות הקודם ואז אזלי לאיבוד איכא איסור משמרת דאורייתא ואין לדחות דשם באתרוג הו"ל ספק טומאה מצד דירד לספק טומאת ידים שפוסלין התרומה אבל בגווני רחיקא ליכא איסור משמרת, דמדברי התוס' בסוכה שם ד"ה מפני שמכשירה שכתבו דאם כבר הוכשר לכו"ע מותר כתחלה ליטלו אלמא דלא חיישינן לטומאת ידים יעו"ש. ולפ"ז כיון שנתבאר בדעת הרשב"א דמשו"ה הוכרח לפרש דעיקר הגזירה היה מדין איסור משמרת כדי שלא יהיה גזירה לגזירה, יתבאר היטב לשון הרשב"א הנ"ל שכתב דמשו"ה לא קאמר הש"ס דלמא אכיל אוכלין דתרומה ושדי משקין טמאין לפומיה משום דכבר נלעסה התרומה אין חוששין לטומאתן כל כך שיגזרו עליהן וכו'. ולכאורה לפמ"ש לעיל דמשו"ה ליכא כאן איסור דאורייתא דמשמרת משום דס"ל להרשב"א דע"י הלעיסה כבר נתחלל מדין תרומה וחשיב כמטמא חולין א"כ בקיצור הו"ל להרשב"א לפרש דליכא איסור בטומאתן כלל, ומה זה שכתב הרשב"א דאין חוששין לטומאתן כ"כ שיגזרו עליהן דמשמע דאיכא איסורא בזה אלא דלאיסור כי האי לא גזרו, ולפמ"ש יש לפרש הדברים, דהנה לכאורה בעיקר חידושו של הרשב"א דתרומה לאחר הלעיסה מתחללת מדין תרומה תיקשי ממתניתין (דפ"ח דתרומות מ"ב) היה אוכל תרומה ונטמאת ר"א אומר יבלע ר"י אומר יפלוט. והתם הרי תחלת האכילה היתה בהיתר דהא התחיל באיסור לכו"ע יפלוט כמבואר שם להדיא, ואפ"ה ס"ל לר"י דיפלוט אלמא דבלעיסה לחודא לא אמרינן נתחללה וקיי"ל בזה כר"י, ולומר דכוונת הרשב"א אינו אליבא דהלכתא לדידן אלא ליישב הסוגיא אליבא דר"א דהוא מרא דשמעתא דהאוכל אוכל ראשון ואליביה כתב הרשב"א דלאחר לעיסה בטל דין תרומה דהא ס"ל יבלע, זהו דוחק גדול ולא משמע כן מסתימת לשון הרשב"א, וע"כ צ"ל דס"ל להרשב"א דנהי דמדאורייתא בלעיסה לחודא מתחללת התרומה אבל מ"מ מדרבנן לא נתחללה בלעיסה לחודא רק לאחר שבאה למעיו דאז כבר נגמרה כל הנאתו, וכמו שכתבו התו"י בכתובות (דף ל' ע"ב) בסוגיא דזר שאכל תרומה ואע"פ שמדברי התו"י נראה דמדאורייתא לא נתחללה בלעיסה לחודא, מ"מ הרשב"א ס"ל דבדאורייתא ליכא חילוקא כלל רק דמדרבנן לא נתחללה בלעיסה לחודא ועדיין תורת תרומה דרבנן עליה ומשו"ה ס"ל לר"י יפלוט מדרבנן, ומשו"ה ס"ל להרשב"א דאע"ג דמדרבנן עדיין תורת תרומה יש עליהן גם לאחר הלעיסה מ"מ אין חוששין כ"כ לטומאתן שיגזרו עליהן, והיינו דכל שהתרומה דרבנן ממילא גם האיסור דמשמרת אינו אלא דרבנן א"כ הוי גזירה לגזירה ולא גזרינן בכאן גזירה לגזירה, משא"כ קודם לעיסה דהתרומה דאורייתא ורק הטומאה היא דרבנן ובכה"ג איכא איסור משמרת דאורייתא וכמו שנתבאר לעיל. ענף ב [ט] ובסברא הנ"ל שכתבנו בדעת הרשב"א דכל שהטומאה חלה על האוכלין ומשקין מצד הדין ולא מחמת קבלת טומאה מאביהן פקעה הך טומאה כל שנפסלו מאכילה או משתיה משום דנידון בכל פעם כקבלת טומאה מחדש ולא כהפקעת טומאה, אפשר ליישב בזה מה שהוקשה לנו מכבר בהא דפריך הש"ס בפסחים (דף י"ז ע"ב) אמתניתין דפרה ששתתה מי חטאת בשרה טמא רבי יהודה אומר בטלי במעיה ואמאי נהי דבטלו מטומאה חמורה טומאה קלה מיהא ניטמאו ומשני רב אשי משום דהו"ל משקה סרוח. ופירש"י ותניא בתו"כ וכל משקה אשר ישתה פרט למשקה סרוח דברי ר"א יעו"ש, והנה אף דרבנן פליגי שם בתו"כ וס"ל דמשקה סרוח ג"כ מטמא וכדאיתא שם אמרו לו אין משקין יוצאין לא לידי עיפות ולא לידי פרה יעו"ש מ"מ לר"י לא תיקשי דיסבור כר"א דתו"כ ומשו"ה ס"ל בשרה טהור לגמרי, וא"כ לכאורה תיקשי לדעת הרמב"ם הנ"ל (בפ"ב מהלכות טו"א) דמשקה שנטמא ואח"כ נסרח אינו יוצא מידי טומאה לעולם וע"כ צ"ל דפסק כרבנן דאמרו לו בתו"כ וא"כ יקשה האיך פסק הרמב"ם (בפט"ו מהלכות פרה אדומה הל"ז) דפרה ששתתה מי חטאת בטלו במעיה, הא נהי דטומאה חמורה לא מיטמאה