דברי יחזקאל ח

דכבר נתחללה מדין תרומה וזהו שדקדק הרשב"א שאין חוששין לטומאתן לאחר לעיסה, אלא דהרשב"א מחלק בין אכילת היתר לאכילת איסור וכדעת התו"י ביומא הנ"ל ומשו"ה דוקא באכילת כהן דהוא בהיתר נתחללה ולא באכילת זר דהוא אכילת איסור ומשו"ה זר שאוכל תרומה אסור לבולען גם אחר לעיסה דלא נתחללה באכילתו, וכן בכהן גופיה כשאוכל תרומה טמאה כיון דאכילת איסור הוא לא נתחללה ע"י לעיסה ומשו"ה אסור לבולעה, ועפי"ז יתיישב מה שהוכיחו התו"י בכתובות (דף ל' ע"ב) בסוגיא דזר שאכל תרומה דלא אמרינן נתחללה אלא היכא דכבר נגמרה כל הנאתו דהיינו לאחר בליעה ולא בלעיסה לחודה יעו"ש, ולשיטת הרשב"א דס"ל דגם בלעיסה לחודה אמרינן נתחללה לא מוכח מידי דהתם דהוא אכילת איסור שאני. ועפי"ז יתבאר היטב חילוקו של הרשב"א דבאוכל תרומה טהורה ואח"כ שקיל משקין טמאין ושדי לפומיה ליכא איסור כלל לטמא התרומה לאחר לעיסה כיון דנתחללה ע"י לעיסה הו"ל חולין ותחלת האכילה היתה בהיתר, משא"כ בשותה משקין טמאין או אוכל אוכלין טמאין ושדי אוכלין או משקין דתרומה לפומיה שעדיין ראוין לכל אדם ונטמאת מיד וא"כ איכא איסור באכילתן ולא נתחללו ע"י אכילה זו של איסור וממילא כשבולען אח"כ הרי אוכל תרומה טמאה דעובר בעשה, או דבלא אכילתו עובר במה שמטמא התרומה בנגיעה לתוך פיו ועובר ג"כ בעשה דמשמרת וכמו שיבואר שזהו דעת הרשב"א. [ז] והנה מדקדוק לשון הרשב"א הנ"ל שכתב דלאחר לעיסה אין חוששין לטומאתן כ"כ משא"כ כשהתרומה ראויה לאכילת אדם הרי הוא מטמא תרומה הראויה ולא הזכיר כלל מאיסור אכילת תרומה טמאה, משמע דס"ל דעיקר הגזירה היה מצד איסור משמרת וכמו שפירש"י ג"כ בסוגיין ד"ה ופסיל להו וז"ל והתורה הזהירה על התרומה לשומרה בטהרה דכתיב את משמרת תרומותי וכו' עכ"ל, הן אמת שהמהרש"א הקשה על דברי רש"י דאמאי הוצרך לפרש מצד העשה דמשמרת ולא קאמר דעדיפא מינה דאוכל תרומה טמאה דבמיתה יעו"ש, וכבר צווחו על דברי מהרש"א דגם בתרומה טמאה אינה אלא עשה כמבואר ביבמות (דף ע"ג ע"ב) יעו"ש, איברא דהמהרש"א סירכיה נקט ואתי דכן מפורש גם בדברי רש"י בכורות (דף י"ב ע"ב) ד"ה חלה טמאה וכו' יעו"ש. ובגליון הש"ס שם להגרע"א תמה על דברי רש"י דאינו אלא בעשה ע"ש, אבל איך שיהיה צריך להבין דברי רש"י דמ"ט נקט דוקא איסור עשה דמשמרת ולא עשה דאכילת תרומה טמאה. וחכם אחד אמר לתרץ בזה לפמ"ש הריטב"א להסתפק בשבת (דף צ"א ע"ב) דאפשר דעשה דמשמרת לא בעי כזית וחייב בכ"ש יעו"ש, וי"ל דגם דעת רש"י כן דמשמרת עובר בכ"ש ומשו"ה נקט רש"י עשה דמשמרת משום דמלתא דפסיקא הוא שעובר תמיד אפילו אם יכניס בפיו פחות מכשיעור כזית או רביעית, אבל איסור דאוכל תרומה טמאה בעי שיעור ככל אכילת איסור ואף דחצי שיעור ג"כ אסור מה"ת מ"מ אליבא דר"ל דסבר חצי שיעור מותר מה"ת ליכא למיגזר בכה"ג, ועוד דאפשר דס"ל לרש"י דבאיסור עשה ליכא כלל דינא דח"ש לכו"ע, וכן כתב לצדד בחידושי אור גדול במשניות יומא (פ"ח מ"א) יעו"ש, וקצת ראי' נראה לזה מדברי הריטב"א שכתב להסתפק דאולי עשה דמשמרת בעי כזית ואינו עובר בכ"ש, ותיפוק ליה דאפילו איכא שיעורא דכזית מ"מ פחות מכזית אסור מדין ח"ש כמו בכל התורה וכאן ליכא נ"מ דבין כך וכך אינו עובר אלא בעשה, וע"כ מוכח מזה דבעשה ליכא דין ח"ש ומשו"ה הוכרח הריטב"א לחדש דאולי ליכא כלל דין שיעורין באיסור דמשמרת, וכיון דאיסור דמשמרת כולל יותר מאיסור אכילת תרומה טמאה משו"ה נקט רש"י הך איסורא דשייך ביה למיגזר יותר עכ"ד. ועיין בשבת (דף צ"א ע"א) תד"ה אי לענין טומאה וכו' יעו"ש, ועוד שם תד"ה כגון בסה"ד יעו"ש היטב, ועדיין צריך ישוב לפי המבואר ברשב"א בשבת (דף צ"א ע"ב) ד״ה זרק וכו' דאיסור דמשמרת אינו אלא בכזית ומ"מ פחות מכזית נמי איכא איסור בעלמא מדין חצי שיעור מדאורייתא קו"ש. ולדידיה ליכא חילוקא בין איסור דאוכל תרומה טמחה ובין איסור דמטמא תרומה דבשניהם איכא דין שיעור ופחות מכשיעור אסור מה"ת, ואפ"ה דקדק הרשב"א לפרש ג"כ בשמעתין עיקר הגזירה מטעם איסור משמרת ולא מצד איסור אכילת תרומה טמאה. והלום ראיתי בתוספת אנשי שם בשם משנת חכמים (טהרות פ"ב מ"ב) שכתב דמשו"ה פירש"י הטעם משום דעבר על משמרת תרומותי ולא כתב הטעם דאכיל תרומה טמאה כמ"ש הרמב"ם (פ"ח מהל' אבות הטומאה הל"ו), משום דהכא אליבא דר"א קיימינן יר"א אית ליה בפ"ח דתרומות שאם נטמאת התרומה בתוך פיו יבלענה, אלמא דס"ל דאין מוזהר על התרומה טמאה רק כשנטמאת קודם שבא לפיו ולכן הוצרך לומר שהטעם דלמא שדי משקין דתרומה לתוך פיו ומטמא להו, אבל לפי"מ דקיי"ל כר"י דיפלוט וא"כ עובר על אכילתן אף כשנטמאו בתוך פיו שפיר י"ל כמ"ש הרמב"ם דהגזירה הוא משום אכילת תרומה טמאה את"ד יעי"ש. וכן כתב בהגהות הרש"ש בסוגיין יעו"ש. ולפמ"ש לעיל בשם הרשב"א דכל שכבר נמאסו האוכלין ע"י לעיסה תו אין היששין לטומאתן רק דעיקר הגזירה הוא מטעם שיטמא התרומה מיד שניתנה לתוך פיו שעדיין הוא ראויה, א"כ תו אין לדון כאן דינא דר"א דס"ל בנטמאת התרומה בתוך פיו דיבלענה, דהתם עיקר הטעם משום דהתחיל בהיתר וכמ"ש הר"ש שם דזהו טעמא דתנא דמתניתין, או כמ"ש בירושלמי בשם ר"נ דטעמא משום דלעוס הרי הוא כבלוע, וכאן ל"ש הני טעמי דהא כיון דהתרומה נטמאת מיד כשנכנסה לתוך פיו לא מיקרי התחיל בהיתר. ודוקא היכא דלעיסה היתה בהיתר מיקרי התחיל בהיתר. וכן לטעמא דלעוס כבלוע נמי בעי לעיסה וכאן דנטמאת קודם לעיסה ודאי גם ר"א מודה דיפלוט. [ח] וע"כ נראה לומר בישיב קושית מהרש"א בפשיטות, דהנה בחידושי הר"ן בסיגיין כתב להקשות דאמאי נקט הש"ס דאכיל אוכלין טמאין ושדי משקין דתרומה לפומיה ולא נקט ושדי אוכלין דתרומה לפומיה, וכתב דיש מפרשים דאין אוכל מטמא אוכל והקשה על דבריהם דנהי אין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא אבל מדרבנן מיהו מטמא יעו"ש, ולכאורה מאי קשיא ליה דבשלמא בטומאה דאורייתא שייך שפיר למיגזר משום דעובר איסור דאורייתא אבל בטומאה דרבנן דהאיסור אינו אלא דרבנן אפשר דלא גזרינן בכאן גזירה לגזירה ומצאתי להפנ"י בסוגיין דהקשה קושיא זו מדנפשיה ותירץ באמת כן משים דאיכא למ"ד דאין אוכל מטמא אוכל מדאורייתא יעו"ש, וכן תירץ גם בספר מרכבת המשנה בקונטרס אחרון בסוגיא די"ח דבר יעו"ש, ולא זכרו מדברי הר"ן אלו כלל, אמנם נראה דדברי הר"ז צודקים ומוכרחים דאם נימא דלא גזרינן כאן בשביל טומאה דרבנן א"כ לא משכחת כלל הך גזירה אפילו ע"י אוכלין למשקין ומשקין לאוכלין דהא מבואר בפסחים (דף ט"ז ע"א) פלוגתא דרב ושמואל אליבא דיוסי בן יועזר דס"ל משקה בית מטבחיא דכן דרב ס"ל דכן כל עיקר ושמואל ס"ל דכן לטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש להם יעו"ש. וא"כ תיקשי אליבא דרב דאין טימאה למשקין מן התורה כל עיקר אלא מדרבנן א"כ הך גזירה דלמא שדי משקין דתרומה לתוך פיו היכי משכחת לה והא טומאתן אינה