דברי יחזקאל י

טומאה קלה מיהא נטמאו ותירוצא דמשקה ל"ש לשיטת הרמב"ם, ומצאתי באחרונים שעמדו בזה על דברי הרמב"ם. ובפשוטו נראה דהך קושיא ליתא כלל לדברי הרמב"ם דהא קושית הש"ס הוא רק למ"ד דר"י ס"ל טומאת משקין לטמא אחרים דאורייתא, אבל למאן דס"ל לטמא אחרים דרבנן לא קשיא מידי וכמי שפירש"י שם דכיון דהי"ל מלתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן יעו"ש וא"כ הרמב"ם דפסק (בפי"ד מהלכות אבות הטומאה הל"ז) דטומאת משקין לטמא אחרים דרבנן לק"מ. אמנם אע"פ דדברי הרמב"ם מתיישבין היטב עפי"ז אבל מ"מ עדיין מידי קושיא לא יצאנו לדעת הרמב"ם עפ"י דברי הכ"מ (פ"ד מהלכות טו"א הלכ"א) שכתב ליישב לשון הרמב"ם שם דבהלי"ד כתב דמשקה שנסרח אינו מקבל טומאה דכתיב אשר ישתה פרט למשקה סרוח והוא דרשא דר"א בתו"כ הנ"ל, ובהלכ"א שם כתב משקה שנטמא ואח"כ נסרח טמא שאין המשקין יוצאין ע"י הכלב לעולם והוא דברי אמרו לו בתו"כ, וכתב הכ"מ ליישב בתירוצו הב' והג' דבנטמא ואח"כ נסרח לכו"ע אינו יוצא מידי טומאתו, רק דאליבא דר"א בנסרח קודם שנטמא לא מקבל תו טומאה ופליגי רבנן עליה בזה דאפילו נסרח מקודם ג"כ מקבל טומאה יפסק הרמב"ם כר"א, או דרבנן לא פליגי אר"א כלל ולפרושי אתו יעו"ש שכתב שדרך זה נראה יותר בדברי הרמב"ם, וא"כ תיקשי הך תירוצא דמשני רב אשי אליבא דר"י דהו"ל משקה סרוח כמאן אתיא דהא בגוונא דנטמא ואח"כ נסרח ליכא למ"ד דיוצא מידי טומאתו. ולכאורה היה אפשר לומר דלפי מה שפירש"י דעיקר הקושיא דליטמי טימאה קלה הוא משום דהו"ל נוגעים בעצמן והרי הן כמו שאר משקין שנגעו במי חטאת יעו"ש. וא"כ כל זמן שיש עליהן עדיין תורת מי חטאת לטמא טומאה חמורה אין מקבלין טומאה קלה כלל דהא שבע להו טומאה, וכמבואר כיו"ב במנחות (דף כ"ד ע"א) יעו"ש ורק עיקר קבלת טומאה קנה שחל על המי חטאת מחמת נגיעה במי חטאת הוא בשעה שחל הפסול עליהן ואז הנגיעה והפסול באין כאחת שפקע מהן טומאה חמורה וחל עליהן טומאה קלה, ולפ"ז א"ש תירוצו של רב אשי דהי"ל משקה סרוח והיינו דבשעה שצריך לחול טומאה קלה על המי חטאת באותה שעה שפקע מעליהן תורת מי חטאת אז הו"ל משקה סרוח והו"ל נסרח קודם שמקבל טומאה דבכה"ג ס"ל לר"א או גם אליבא דרבנן שאין מקבלין טומאה לדברי הכ"מ ועיין בחולין (דף ע"ב) תד"ה אלא וכו' יעו"ש. אלא דא"א לומר כן לפמ"ש התוס' בפסחים שם ד"ה בטלו במעיה דוקא במעיה אבל בפיה לא בטלו יעו"ש וכיון דכ"ז שהם בפיה עדיין לא נפקו מתורת מי חטאת ולפ"ז נצטרך לומר דעיקר הנגיעה הוא במעיה דהיינו בשעה שנפסלו מתורת מי חטאת ואז א"א עוד לקבל טומאה דהא הוה ליה טומאה בלועה וכמבואר בחולין (דף ע"א). לענין בלע שתי טבעות אחת טהורה ואחת טמאה דלא נטמא במגע יעו"ש, וע"כ צריך לפרש דמה שכתב רש"י דהוה ליה כמשקין שנגעו במי חטאת היינו קודם שנפסלו ממי חטאת משום דאע"ג שיש עדיין עליהם תורת מי חטאת מ"מ מקבלין ג"כ טומאת משקין מתורת נגיעה במי חטאת וכאן ל"ש האי כללא דשבע לה טומאה כלל, דדוקא התם במנחות דהטומאה חמורה שיש לה הוא טומאה עצמיית כגון מדרס ומגע מדרס דהמדרס הו"ל כמו גוף השרץ ונבילה דל"ש ביה תו קבלת טומאה דכבר שבע ליה טומאה משא"כ כאן במי חטאת דאע"פ דמטמא טומאה חמורה אין זה טומאה עצמיית בגוף המי חטאת אלא דהנוגע בהן טמא מדין התעסקות, ודמיא לפרים הנשרפים ופרה אדומה בזבחים (דף ק"ה ע"א) יעו"ש ועיין בפירוש המשנה להרמב"ם (בפ"ה דזבים מ"ב) יעי"ש, ולא מטעם דזה חשוב קבלת טומאה מאביו. ומעתה כיון דהטומאה קלה של המי חטאת היתה מקודם שנפסלו דהיינו קודם ששתתה והך תירוצא דרב אשי דהו"ל משקה סרוח היינו להפקיע טומאתו מדין נפסלו משתית כלב. וא"כ תיקשי לדעת הרמב"ם ע"פ דברי כ"מ הנ"ל דלאחר שנטמא ליכא למ"ד שתיפקע הטומאה במשקין וכמו שנתבאר לעיל. [י] אמנם לפי"מ שביארנו דכל שהטומאה לא באה מצד קבלת טומאה אלא מצד הדין דינה כקבלת טומאה בכל שעה יתיישב היטב:

דהנה התוס' בפסחים שם ד"ה הא בשרה וכו' פירשו דהא דפריך הש"ס טומאה קלה מיהו ליטמו אינו מטעם נוגע בעצמן כמו שפירש"י אלא מטעם דכל שסופו לטמאות טומאה חמורה לא בעי הכשר מים ולא הכשר שרץ וכמבואר בנדה (דף נ"א ע"א) ובזבחים (דף ק"ה ע"א) יעו"ש, וכפי הנראה דדחיקא להו להתוס' לפרש כפירש"י דהטומאה הוא מטעם נגיעה בעצמן דכל כי ה"ג הו"ל טומאת בית הסתרים ולא מטמא וכמבואר בחולין (דף ע"ב ע"ב) יעו"ש, והך דינא דסופו לטמאות טומאה חמורה אינה טומאה הבאה ע"י קבלת טומאה אלא דהוא מצד הדין ומשו"ה לענין לאפקועי הך טומאה סגי באופן שאם נפסלה בגוונא שא"א לה לקבל טומאה מעתה, ולפ"ז יתיישבו דברי הרמב"ם לדעת הכ"מ הנ"ל דהרמב"ם יפרש קושית הש"ס דליטמי טומאה קלה כפירוש התוס' דהטומאה הוא מדין סופו לטמא טומאה חמורה וע"ז שפיר תירץ ר"א דהו"ל משקה סרוח, ונמצא דמעתה א"א לחול עליהן דין טומאה וממילא פקע גם הך טומאה קלה הבאה מצד הדין דסופו לטמא טומאה חמורה דחל בכל שעה ושעה. וראיה לזה מדברי התוס' בב"ק (דף ע"ז ע"א) ד"ה פרה וכו' שכתבו שם דכל היכא דהטומאה הוא מדין סופו לטמא טומאה חמורה, פקע הך טומאה קלה משפקע טומאה חמורה אחרי שאין סופו עוד לטמא יעו״ש וכן מתבאר מדברי התוס' בפסחים שם ד"ה הא בשרה וכו' וכן מדברי התוס' חולין (דף קכ"ט ע"א) ד"ה כששימש יעו"ש, ואי נימא דטומאה זו דינה כמגע שרץ ממש דטומאה עצמיות היא א"כ טומאה שבה להיכן הלכה וע"כ דהוא רק דין טומאה מחמת סופו לטמא טומאה חמורה וכשפקע טומאה חמורה ממילא בטל גם הטומאה קלה, ואין להקשות ממ"ש התוס' בפסחים שם לענין מי חטאת דישנו לטומאה קלה אף לאחר שנפסלו מתורת מי חטאת ובטיל טומאה חמורה אלמא דנידון ככל הפקעת טומאה מכבר, ז"א דא"כ סתרי דבריהם אהדדי ועל כרחך דכוונת התוס' הוא דכמו דדרשינן מה זרעים שסופו לטמא טומאה חמורה ה"נ איכא למידרש מה זרעים שלא טימאו מעולם טומאה חמורה וכן מתבאר להדיא מדברי רש"י חולין (דף קכ"ט ע"א) ד"ה הרי וכו' וז"ל מה זרעים שאין סופו לטמא טומאה תמורה צריך הכשר וכו' אבל מי שסופו לטמא טומאה חמורה כגון נבלת עוף טהור לא וכ"ש זה שכבר טימא עכ"ל, וע"ש בש"מ, ומשו"ה במי חטאת שפיר איכא טומאה קלה לאחר שבטלה טומאה חמורה דמה זרעים שלא טימאו מכבר אבל זה כבר טימא אבל במקום דשימש מעשה עץ ל"ש לומר כן דהא לאחר מכאן פנים חדשות באו לכאן וכאלו לא היה הטומאה חמורה על זה הדבר שפירש כלל וכמו שפירשי"י בחולין (דף קכ"ט ע"א) ד״ה כששימש וכו' יעו"ש' ועיין בחולין (דף ע"ג ע"ב) תד"ה ס"ד וכו' יעו"ש. והלום מצאתי בחידושי אור גדול במשניות (טהרות פ"ח מ"ו) שתפס להיפך ביסוד הך דינא דסופו לטמאות טומאה חמורה ודעתו דלהפקוע טומאה זו בעי עד שתפסל