דברי יחזקאל ז

[ה] אמנם עיקר הדין שצדדנו לדעת הרשב"א דגם במשקין שעדיין הם בתוך פיו לא נחתא עלייהו טומאה חדשה דכיון דשוב אינן ראוין לשתיה אינם בכלל אשר ישתה לכאורה לא נתן להאמר דהא מ"מ ראוין עדיין לדידיה לבולען ומה לי ראוין לכל העולם או לאדם אחד. הן אמת דכיו"ב מבואר בדברי הרשב"א עצמו בסוגיין עלה דאמרינן מהו דתימא הא שכיחא וז"ל איכא למידק ולימא משום דזימנין דאכיל אוכלין דתרומה ושקיל משקין טמאין ושדי לפומיה דהא ודאי שכיחא י"ל דבהנהו לא גזרו משום דכבר נמאסו אוכלין שבפיו משלעסן ואין חוששין לטומאתן כ"כ שיגזרו עליהן אבל לאוכל אוכלין טמאין חששו משום שמא יביא תרומה טהורה ויתננה לתוך פיו ובההיא שעתא ראויה היא דעדיין לא נפסלה מאכילת אדם והוא מטמא תרומה טהורה הראויה עכ"ל הרי דס"ל דבכה"ג מיקרי נפסל מאכילת אדם אף שלא פלטן עדיין לחוץ ועדיין ראוין לדידיה לבולען וא"כ ה"ה במשקין מקרי נפסל משתיית אדם אף שעדיין ראוין לדידיה, אבל מ"מ עיקר הדברים צ"ע לדון בכה"ג דין נפסל מאכילה ומשתיה, ועוד דמבואר בדברי התו"י ביומא (דף פ"א ע"א) עלה דאמרינן התם זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן ואח"כ אכלן שני הראשון משלם קרן וחומש והשני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון בלבד, וכתבו בתו"י וז"ל תימא לרבי דהכא משמע כשהקיאן ביטלן ולא חזו למיכל כלל אלא כמו עצים בעלמא הוי ואלו בשילהי גיד הנשה אמרינן דאכל חצי זית והקיאו וחזר ובלעו דחייב שהרי נהנה גרונו בכזית, ומצינו למימר דהתם מיירי שלא בפניו כגון שלא ידע שהקיאו כדאמר בפרק בהמה המקשה דנהי בפניו לא חזי שלא בפניו מחזי חזי *) וה"ר חיים כהן תירץ דהכא מיירי בתרומה שנתחללה באכילת הראשון ונפקא ליה מתורת תרומה כדאמרינן בפ"ק דכריתות כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש וכו' להכי פטור השני, אבל בחולין מיירי גבי חלב ואין נראה לחלק בין סך בה כהן שנעשה בהיתר לבלעה זר דשמא אכתי באיסורא קאי, אבל אין נראה לרבי דאי טעמא משום חילול ישלם השני קרן לראשון לכה"פ כמו פירות וכו' ע"כ נראה כדפרישית דטעמא משום דלא חזי לאכילה משיקיא אותן מ"ר עכ"ל, הרי דמסקו התוס' דבכל איסורין שהקיאן פקע איסורן משום דאינן ראוין עוד לאכילה משבאו לתוך מעיו, וא"כ תיקשי למ"ד בשילהי גיד הנשה דבאיסורין בעי הנאת מעיו ג"כ אמאי הוא עצמו חייב הא משבא האיסור למעיו מיד פקע איסורו ותו ליכא הנאת מעיו מאיסורא, ואף די"ל כיון דחזיא לכו"ע שלא בפניהם עדיין ראוי לאכילה מקרי ולא פקע איסורו ע"י שירד למעיו, מ"מ בגונא שלעסן ואח"כ בלען אמאי חייב באיסורין דהא ע"י הלעיסה נפסלו מאכילת כל אדם אף שלא בפניו, דדוקא בבלע בלא לעיסה אמרינן שלא בפניו מיחזי חזי וכיון דנפסלו מאכילה פקע איסורן ואמאי חייב בבלע אח"כ הא היתרא בלע וע"כ דכל שראוין לדידיה מיקרי ראוי לאכילה. ונראה דס"ל להרשב"א דשאני איסור מטומאה לענין זה, דלענין איסור מה דכו"ע פטירי אין הטעם דפקע האיסור מצד עצמותו כמו דאמרינן בעלמא נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה ופקע איסור שבה, דהתם ה"ט משום דנפגמה בעצמותה שאינה ראויה עוד לגר משא"כ כאן דאינה פגומה רק מטעם דנמאסה ואין דרך אכילה בכך ומשו"ה כאן דלגבי האי גברא האוכלו דרך אכילתו בכך חייב, משא"כ לגבי טומאה היכא דנפסלה מאכילת אדם דלא חשיב אוכל ליכא נ"מ כלל בין נפסלה מצד עצמותה או משום דאין דרך לאוכלה דהא אפילו חלב שבכפרים צריכים מחשבה ובלא מחשבה אינו מקבל טומאה דלא מיקרי אוכל כיון דאין דרכו לאוכלו שם אף דלענין איסור לא בעי מחשבה ועיין במנחות (דף ס"ט ע"א) תד"ה דבלע וכו' יעו"ש היטב, ומשו"ה ס"ל להרשב"א דאוכלין ומשקין שבפיו כיון דמאיסי ונפסלו מאכילה או משתיה תו אינן בכלל כל האוכל אשר יאכל או משקה אשר ישתה, כיון דאינן ראוין עוד לאכלן כדרך אכילה ושתיה מעתה שהרי גם לדידיה אינן ראוין עתה רק ע"י שמונחין בפיו, משא"כ אם יפלוט אותן תו לא חזו לדידיה ג"כ, ודוקא היכא דחזי שלא בפניו לכו"ע כגון שבלע אוכלין בלא לעיסה אמר דחזיא לאכילה כיון דעדיין ראוין לאכילה כדרכו לכל העולם מיקרי אוכל לענין טומאה. אמנם כד דייקינן היטב בדברי הרשב"א נראה דכל דברינו לקיים החילוק שבין איסור לטומאה לשיטת הרשב"א אינם אלא לפלפולא בעלמא. דהרי מדברי הרשב"א עצמו מבואר להיפך שכתב דמשו"ה לא קאמר הש"ס דלמא אכיל אוכלין דתרומה ושדי משקין טמאין לפומיה משום דכבר נמאסו אוכלין שבפיו משלעסן ואין חוששין לטומאתן כל כך שיגזרו עליהן עכ"ל, ומבואר מדבריו דבאמת האוכלין מיטמאין ע"י המשקין הנוגעין בהן רק דלטומאה כי האי אין לגזור כיון דכבר נמאסו האוכלין, אלמא דאיכא דין טומאה באוכלין אף לאחר לעיסה אף שכבר נפסלו מלאכול לכל אדם וע"כ דהוא מטעמא דאף דלאחריני לא חזו מ"מ חזו להאוכל בעצמו ומשו"ה לא פקע תורת אוכל ממנו, ולפ"ז גם במשקין שבתוך פיו אף דמאוסין הן לכל העולם בתר דשדו להו לחוץ מ"מ כ"ז שהן בתוך פיו דחזו לדידיה גופיה מיקרי עדיין משקה ולא פקע טומאתן. ולפ"ז צ"ל דמה שכתב הרשב"א לענין משקין דבתוך פיו דמאוסין ואי שדו לא מטמו אחרים בדוקא נקט ובדקדוק גמור מצד הדין דקודם פליטתן לחוץ עדיין בטומאתן קיימי כיון דכל תורת משקה עליהן, ולפ"ז דברי הרשב"א הנ"ל שכתב לחלק בין לטמא אחרים ובין פסול עצמן היינו טעמא משום דלענין לטמא אחרים עיקר הנ"מ הוא בתר דשדי להו ואז מפסלי מתורת משקין לכו"ע, אבל בתוך פיו עדיין טומאתן לא פקע כלל והש"ס דנקט ופסיל הוא מטעם דלא אפשר לאשכוחי נגיעה בהן כ"ז שהן בתוך פיו וע"ד שפירש הר"ן בשם הרא"ה הנ"ל. [ו] ומעתה דברי הרשב"א צריכין ביאור דאחרי שהאוכלין מקבלין טומאה גם לאחר לעיסה למה באמת אין חוששין לטומאתן כל כך לגזור עליהן כ"ז שהן בתוך פיו, ונראה דדעת הרשב"א דתרומה לאחר לעיסה אף דעדיין ראוי להאוכל בעצמו מ"מ כיון דאינן ראוין עוד לכל אדם בטיל ממנו דין תרומה, ונהי דמיקרי אוכל לענין איסור דעלמא ולענין טומאה אבל שם תרומה פקע מהן כדאמרינן לענין כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש *) הגה"ה בהגהות הרש"ש העיר על דברי התוס' הא בפשוטו יש לחלק דבחולין דמיירי לדידיה חזי אף לאחר הקאה משא"כ ביומא דמיירי לאחר לא חזי, ועוד דאכתי תיקשי דאמאי משלם השני דמי עצים בלבד ישלם דמי פירות שראוין שלא בפניו יעו"ש, ונראה דכיון דאמרינן שלא בפניו מיחזי חזי ולא קאמר משום דחזי לדידיה אלמא דגם לדידיה מאיסי וראי' לזה מדלא משלם השני לראשון אלא דמי עצים אלמא דלא חזי תו לראשון דאל"כ ישלם דמי פירות, וע"כ דלא חזי רק שלא בפניו ומשו"ה אינו משלם דמי פירות משום דשיווי זה שאי אפשר לקבל אלא ע"י שמאנה אותו לא מיקרי שיווי בעצם הדבר לשלם עבור זה, וגדולה מזו כתב הנתיבות (סימן ר"ז סק"ח) במזיק בהמת חברו ונמצאת טריפה דאינו משלם עבור שהי' יכול למוכרה על הספק שמא כשרה היא דזהו אינו שיווי בעצה החפץ אף דהוא עביד בדין וכ"ש הכא אולם מדברי התוס' כתובות (דף ל' ע"ב) ד"ה לא צריכא וכו' מבואר דבכה"ג חייב לשלם יעו"ש.