דברי יחזקאל ו

משהית אדם, ולפ"ז אפשר לומר דאף דטומאה ישנה לא פקע ע"י מה שנפסלו המשקין משתיית אדם, מ"מ זהו דוקא בטומאה הבאה להם מצד קבלה מאביהן, משא"כ בטומאה שלא קבלו מעולם כלל רק דכך הוא הדין שנדון אותם בתורת טומאה, אז שייך שפיר לומר דכל שנפסלו משתיית אדם בטל מהם דין טומאה כמו דאנו דנין לענין שאר קבלת טומאה מחדש שאין יכול לחול עליהם בשעה ששוב אינם ראוין לשתיה, וה"נ הך טומאה הבאה רק מצד הדין הוא דבר המתחדש בכל שעה ושעה, ואין אנו דנין אותה כטומאה ישנה דלא פקעה בכי האי גוונא. ועפי"ז א"ש דברי הרשב"א הנ"ל, דהא עיקר הקושיא היה במה דקאמר ופסיל להו דמשמע דהוי רק שלישי והלא משקין לעולם תחלה הוו, ור"ל נהי דמצד עצם הטומאה שקבלו אלו המשקין מאביהן אינם רק שלישי דהא נגעו באוכל שני אעפ"כ יש להם דין טומאה מדין דרבנן שגזרו עליהם בלא קבלת טומאה להיות ראשון לטומאה, ולפי הקדם הדברים הנ"ל יוצא דאם נפסלו הנך משקין משתיית אדם ושוב אינן ראוין לקבל מעתה טומאה חדשה פקע מהם גם הך דין תחלה, דהא טומאה זו כיון דאינה מצד עצמותה רק מדין דרבנן לבד נידונת כטומאה חדשה, אבל הך טומאה ישנה שהיו על אלו המשקין מכבר דהיינו הך טומאת פסול שלישי שקבלו מאביהן לא פקעה מהן דהא נידונין ככל טומאה דלא פקעה ע"י שנפסלו משתיה, ולפ"ז שפיר כתב הרשב"א דמשקין שבפיו מאוסין הן היינו דשוב אינן ראוין לשתית אדם לאחר שבאו בפיו, ומשו"ה הך טומאה שקבלו הנך משקין בתחלת ביאתן לתוך פיו דאז עדיין היו ראוין לכל, פקע עכשיו מהם מיד שבאו בתוך פיו לאחר שנמאסו, ומ"מ מפסל פסלי מלאכול משום דהך פסול שלישי שיש עליהן עי"ז שקבלו מאביהן השני, טומאה זו לא פקע ע"י שנמאסו בתוך פיו דהא אפילו בתוך מעיו לא פקע מהן טומאה ישנה וכמו שנתבאר וכ"ש בתוך פיו. ועפי"ז אין צורך עוד לדחוק בדברי הרשב"א כמ"ש לעיל, דמשו"ה לא קאמר ומטמו להו משום דנגיעה בפיו לא משכחת לה אלא באופן רחוק בגוונא דלא שכיח כלל וע"ד שפירש הר"ן בשם הרא"ה הנ"ל, אלא דס"ל להרשב"א דאף בנגיעה שבתוך פיו נמי א"א לאשכוחי טומאה לענין לטמא אחרים, משום דכל שאינן ראוין עוד לשתיה פקע מהם דין טומאת תחלה דחשיב כמו טומאה חדשה דא"א לחול עליהם לאחר שנפסלו, והא דנקט הרשב"א ואי שדו לא מטמו אחרים ל"ד הוא, אלא דנקט בדרך דשכיח יותר טומאת אחרים דהיינו לאחר דפלטן לחוץ דנגיעה בפיו מלתא דלא שכיחא הוא כמ"ש לעיל וגדול אחד העיר ע"ז דמדברי הרשב"א בחולין (דף ע"א) מבואר דדעתו כדעת הראב"ד בהשגות (פ"ב מהלכות טומאת אוכלין הלי"ד) דכל שהיה ראוי מתחלה לאדם ונפסל מקבל טומאה עד שיפסל מאכילת כלב יעו"ש וא"כ אפילו אם נדון טומאת תחלה כקבלת טומאה מחדש נמי לא ליפקע מאחר דמקבל טומאה גם עכשיו שנפסל משתית אדם ואמר ליישב דמאחר דבסוגיין מיירי אליבא דר"א ואיהו ס"ל בתו"כ דמשקה סרוח אינו מקבל טומאה כמבואר בפסחים (דף י"ח ע"א) א"כ משו"ה נקט ופסיל להו אבל להלכה שפיר ס"ל להרשב"א כרבנן דאמרו לו בתו"כ שם ודפח"ח, איברא דהערה זו לא עלינו תסוב אלא על הרשב"א עצמו דדבריו סתרי אהדדי ועיין בסמוך עוד בענין זה. [ד] וסמוכין יש לעשות לסברא הנ"ל שכתבנו בדעת הרשב"א דדין טומאת תחלה נידון כטומאה חדשה ולא כהפקעת טומאה ישנה, מדברי הר"ש (טהרות פ"ג מ"א) עלה דמתניתין שם הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחלה, קרשו הרי אלו שניים, חזרו ונמחו כביצה מכוון טהור, יותר מכביצה טמא, שכיון שיצאה טפה ראשונה נטמאת בכביצה, וכתב הר"ש וז"ל הרי אלו תחלה דחשובין כמשקין, קרשו הרי אלו שניים, דחשובין כאוכלין שנגעו במשקין, חזרו ונמחו כביצה מכוון טהור דיצא מעליהן תורת אוכל וירד עליהן תורת משקה, ואין למשקה זה במה שיטמא דמכי יצאת טפה ראשונה אימעיט מכביצה ופחות מכביצה אין מטמא אחרים, אבל יתר מכביצה טמא כדקא מפרש טעמא, דמכי יצאת טפה ראשונה נטמאת אותה טפה בכביצה אוכל טמא, וכשנמחו אח"כ כולן חזרה הטפה וטמאה את הכל, ויש לתמוה כביצה מכוון אמאי טהור נימא טומאה שבהן להיכן הלכה, דכה"ג מקשינן בפרק כל שעה (דף ל"ג ע"ב) דאמר ר"י ענבים שנטמאו דורכן פחות פחות מכביצה ויינו כשר לנסכים ופריך עלה וכו' טומאה שבהן להיכן הלכה וכו', וי"ל דטהור לאו לגמרי קאמר אלא כלומר טהור מדין משקה דלא הוי ראשון אלא שני בעלמא כדין אוכל עכ"ל, ולכאורה אכתי תיקשי קושית הר"ש ארישא דמתניתין קרשו הרי אלו שניים ואמאי לא הוו תחלה נימא טומאת תחלה שבהן להיכן הלכה, וע"כ צ"ל דס"ל להר"ש דברישא דהוא טומאת תחלה ליכא קושיא כלל להיכן הלכה, דכיון דפקעה מעליהו תורת משקה ע"י קרישה ואם היתה הנגיעה עכשיו אינם אלא שניים, ה"נ הך טומאת תחלה פקעה מהן ולכן לא הוקשה להר"ש רק אסיפא דחזרו ונמחו, דהתם טומאת שני שיש עליהן הוא מתורת קבלת טומאה מאביהן וטומאה זו לא פקעה מעליהן משחזרו ונמחו אע"פ שיצא מעליהן שם אוכל ודינן ככל טומאה דעלמא דלא פקעה עד שיפסל מאכילת כלב, ולפ"ז גם בנדון דידן היכא שנפסלו המשקין מלקבל טומאה חדשה משום דאינן ראוין עוד לשתית אדם פקע מעליהן דין תחלה, ואפשר דגם התוס' ויתר הראשונים דס"ל דלא פקע מהן תורת תחלה אף דשדי להו לחוץ לא פליגי ג"כ אהך סברא, אלא דס"ל כדעת הראב"ד בהשגות (פ"ב מהלכות טו"א הלי"ד), דכל שהיה ראוי מתחלה לאדם מקבל טומאה עד שתפסל מאכילת כלב, ומשו"ה אפילו נידון הך טומאת תחלה כטומאה חדשה ג"כ לא פקעה, ואף דאפשר לחלק קצת דבמשקין שקרשו שאני דכיון דטומאת תחלה ליכא באוכל כלל לעולם משו"ה פקע משעה שנעשה אוכל דאין טומאת תחלה נתפסת באוכלין משא"כ במשקין אחרי שחלה עליהן תורת תחלה הרי הן כשאר ראשון לטומאה דלא פקע ע"י שנפסל משחית אדם, מ"מ אחרי שלמדנו מדברי הר"ש דטומאת תחלה חלוקה משאר טומאה לענין הפקעה יש פנים לקיים הדברים הנ"ל בדעת הרשב"א. אמנם בעיקר דברי הר"ש קשיא לי דלפמ"ש דבחזרו ונמחו דטהור אינו אלא מדין משקה אבל טומאת אוכל יש להן א"כ אמאי לא נעשו תחלה אחרי שנמחו, מטעם שנוגעין בעצמן והרי הן כשאר משקין שנגעו בשני, וכמו שפירש"י בפסחים (דף י"ח ע"א) לענין מי חטאת דמטמאין טומאה קלה דחשיבי כמשקין שנגעו במי חטאת יעו"ש. ואפילו לפירוש התוס' שם והר"ש (פרה פ"ט מ"ג) דנדו מפירש"י, ומפרשי דטומאה קלה הוא מדין סופו לטמא טומאה חמורה כמו שיתבאר, לא פליגי בעצם היסוד על דברי רש"י כמו שיתבאר כ"ז בסמוך מסוגית הש"ס בחולין (דף ע"ג ע"א) יעו"ש ולא מבעי לדעת הר"ש דמשקין לטמא אחרים בכ"ש כמבואר בדבריו (פ"ו מכשירין מ"ז), אלא אפילו לשיטת רש"י דבעי רביעית לטמא אחרים כמבואר בדבריו בפסחים (דף י"ז ע"ב) ד"ה אבל וכו' יעו"ש, מ"מ כאן ע"כ מיירי דאיכא יותר מרביעית דאם בשעה שנקרש יש בו כביצה מכוון, ע"כ דבשעה שנמחה יש בו הרבה יותר מרביעית דהא מבואר בשבת (דף ע"ז ע"א) דאפילו בכזית קרוש יש בו רביעית וכ"ש בכביצה יעו"ש ועיין בר"ש (טהרות פ"ו מ"ה) ד"ה כביצה מכוון וכו' וצע"ג.