דברי יחזקאל ה

סימן א בענין טומאת משקין לחכם אחד ענף א [א] במאי דבדיק לן מר במה שכתב הרשב"א בפ"ק דשבת (דף י"ד ע"א), עלה דאמרינן התם אוכל אוכל ראשון ואוכל אוכל שני מ"ט גזרו ביה רבנן טומאה, דזימנין דאכיל אוכלין טמאין. ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו, שותה משקין טמאין מ"ט גזרו ביה רבנן טומאה דזימנין דשתה משקין טמאין ושקיל אוכלין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו, היינו הך מהו דתימא הא שכיחי והא לא שכיחי קמ"ל, ובתד"ה ושקיל משקין דתרומה ושדי לפומיה ופסיל להו. הקשו וז"ל ואע"ג דמשקין תחלה הוו כדאמר (פרה פ"ח מ"ז) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה, הכא דקאמר ופסיל להו. משום דאכתי קודם י"ח דבר, לא גזרו על משקין להיות תחלה כמו שאפרש עכ"ל, ובחידושי הרשב"א כתב וז"ל הא דאמרינן ושדי לפומיה ופסיל להו. איכא למידק א"כ טמויי נמי מטמו, איכא למימר דמשקין שבפיו מאוסין הן. ואי שדו לא מטמו אחרים אלא מפסל פסלי הוא מלאכול עכ"ל, ותמה מעכת"ה דמהך טעמא דלא מטמו אחרים, משום דמאוסין הן ואינן ראוין עוד לשתיה ומשו"ה בטיל מהן תורת משקה ופקע מהן טומאתן לטמא אחרים, א"כ גם טומאת עצמן ליפקע מהן מהך טעמא ואמאי מפסל פסלי מלאכול עכ"ד. [ב] ולכאורה נראה לפרש דברי הרשב"א בפשיטות דנהי דמשקין שבפיו מאוסין הן מתחלת ביאתן לתוך פיו, מ"מ יש להם טומאה ליפסל ולא פקע מהן דין משקה עי"ז, דהא נהי דשוב אינן ראויין לשום אדם מ"מ ראוין הן לדידיה לבולען, ומה לי ראוין לכל העולם או לאדם אחד ובכה"ג קרינן בהו וכל משקה אשר ישתה. ורק דאם פלטן לחוץ דאז אין ראוין עוד כלל דאף דאמרינן בחולין (דף ע"א ע"א) נהי דלא חזיא בפניו שלא בפניו מחזי חזיא היינו דוקא באוכלין שבלען בלא לעיסה, אבל משקין בודאי לא חזיא לשום אחד לאחר פליטתן ומשו"ה פקע טומאתן משפלטן לחוץ, וזהו שכתב הרשב"א דמשו"ה לא נקט הש"ס ומטמו להו משום דכיון דמאוסין הן אם שדי להו לא מטמו אחרים. אבל לענין טומאת עצמן לפסל מלאכול לא פקע טומאתן דכל זמן שלא פלטן לחוץ עדיין הן בכלל משקה, ואף דאפשר לאשכוחי גם נגיעה לטמא אחרים באופן דלא שדי להו לחוץ כגון שיגעו באוכלין אחרים בתוך פיו, מ"מ כיון דזהו מלתא דלא שכיחא כלל לא נקט הש"ס לשון ומטמו להו בשביל זה ומלתא דפסיקא נקט. וכיו"ב כתב הר"ן בחידושיו בשם הרא"ה, וז"ל והא דנקט ופסיל להו כתב הרא"ה ז"ל וכו' כיון דמשקין בפומיה ולמבלעינהו קיימי פסול וטומאה גבייהו חד דהא לעולם לא נגעי באחריתי וכו' עכ"ל, ואף דהרשב"א מיאן בתירוצו של הרא"ה ז"ל על עיקר הקושיא, היינו משום דהוה קשיא ליה דמ"מ אפשר לאשכוחי נגיעה לטמא אחרים ע"י דשדי להו לחוץ, ומשו"ה הוכרח הרשב"א לחדש דלאחר שפלטן לחוץ בטלה טומאתן. אבל במה דעדיין אפשר לאשכוחי גוונא לענין טומאת אחרים באופן רחוק ע"י נגיעה בתוך פיו, ע"ז ל"ש למינקט לשון ומטמו להו. איברא דעיקר חידושו של הרשב"א דמשקין הנפלטין מתוך פיו של אדם פקע טומאתן מהן, לכאורה תמוה ממתניתין (פ"י דמקואות מ"ח) אכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין טבל והקיאן טמאין מפני שאינם טהורין בגוף. שתה מים טמאים טבל והקיאן טהורין מפני שהן טהורין בגוף. ע"כ וכן מבואר בדברי הרמב"ם (פ"י מהלכות טומאת אוכלין הל"ח), וז"ל השותה שאר משקין ויצאו הרי הן משקין כשהיו שאין שאר המשקין טהורין בגוף, כיצד שתה מים טמאין והקיאן הרי אלו טמאין מפני שלא טהרו ביציאתן. שתה מים טמאין וטבל ואח"כ הקיאן או שנסרחו ואח"כ הקיאן או שיצאו מלמטה אע"פ שלא טבל הרי הן טהורין, שתה שאר משקין טמאין או שאר אוכלין טמאין אע"פ שטבל ואח"כ הקיאן טמאין לפי שאינן טהורין בגוף, נסרחו או שיצאו מלמטה טהורין עכ"ל. והוא דינא דמתניתין הנ"ל וע"פ דברי התוספתא שהובא בר"ש שם. הרי מבואר דאין המשקין יוצאין מידי טומאה אפילו כשכבר היו בתוך מעיו, וכ"ש משקין הנפלטין מתוך פיו שלא היו עדיין בתוך מעיו לעולם דלא פקע טומאתן בשביל מה דנמאסין בתוך פיו, ואפילו לפי דעת הראב"ד בהשגות שם דס"ל דמים טמאין טהורים בגוף רק כשהקיאן נטמאו במגען וכמבואר בדבריו שם, וז"ל א"א והוא ששתה רביעית שנטמא האיש בשתייתן ועכשיו ביציאתן הוא מטמא אותן אע"פ שבטלה טומאתן בהיותם בתוך מעיו עכ"ל, מ"מ היינו דוקא כשכבר היו בתוך מעיו ולא מטעם דנמאסו, דהא אח"כ כשהקיאן מקבלין טומאה אלא דהוא מטעם דבטלי לגופיה, וכ"ש כשלא היו מעולם רק בתוך פיו דמודה הראב"ד דלא בטלה טומאתן. וגם דברי הראב"ד אינן רק לענין מים טמאין. אבל בשאר משקין מודה דלא בטלה טומאתן אף בגוף כמבואר שם להדיא יעו"ש וא"כ לכאורה דברי הרשב"א ל"ל פתרי כלל והוא נגד דברי המשנה והתוספתא הנ"ל. [ג] ולכן נראה לומר לפמ"ש הרמב"ם (פ"ב מהלכות עומאת אוכלין הלי"ד), וז"ל כל אוכל שנפסד ונסרח עד שאינו ראוי למאכל אדם אינו מקבל טומאה, וכן משקה שנסרח ונפסד ואינו ראוי לשתיית אדם אינו מקבל טומאה כדרך שאינו מכשיר שנאמר אשר ישתה וכו' כל אוכל שנטמא ואחר שנטמא נפסל ונסרח אם נפסל מלאכול הכלב וכו' הר"ז טהור, ואם נפסל מלאכול אדם ועדיין הוא ראוי לכלב הר"ז טמא כשהיה וכו', כל משקה שנטמא ואחר שנטמא נפסד ונסרח הר"ז בטומאתו לעולם שאין המשקה יוצא ע"י הכלב לעולם וכו' עכ"ל, וע"ש בהשגות, ומבואר מזה דמשקה שאינו ראוי לשתיית אדם אף שלא פקע טומאה שהיה עליהן מקודם בשעה שראוין, מ"מ טומאה חדשה אינן מקבלין עוד בשעה שנפסלו