דברי יחזקאל נב

והרשב"א והריטב"א והר"ן שתפסו דברי התוספתא להלכה דבעי מתקיים לגמרי בין מצד הכתב ובין מצד הנכתב עליו ואם כן בדיו המבהקת ודאי הו"ל ספיקא, ולפ"ז גם הטעם השני שכתב שם התו"ג דכיון דאפילו לאחר שתקפוץ הדיו ישאר רישומו קיים באופן שכשר לכתיבת הגט בודאי מהני בכה"ג יעו"ש, ולפמ"ש והדיו המבהקת שלמעלה אין זה כתב כלל תו אין הגט מתכשר ע"י רישומו שמתחת להדיו דלא עדיף מאם נפלה שעוה על הגט דפסול קודם שסילקו כל שאינו ניכר כתב הגט כמבואר במג"א או"ח (סימן ל"ב ס"ק כ"ג) יעו"ש ובחידושי רע"א שם, וה"נ כיון דאין הדיו העבה חשיב כתב נמצא דכתב התחתון מכוסה ואינו ניכר או דאפשר דכאן כיון דהוי מין במינו עדיף ועכ"פ מידי ספיקא לא נפקא ואם כן אין להקל בזה. גם יש להחמיר בדיו הקופצת מעל הנייר מטעם אחר דהנה מבואר בגיטין (דף כ' ע"א) דכתב שע"ג כיפא ואנדוכתרי ל"ח כתב ופירש"י דמיירי שרקמו עליהן אותיות הגט ומשו"ה ל"ח כתב משום שאינו כתוב וקבוע אלא מוטל על הבגד וב' ראשיו תחובים יעו"ש ודקדק מזה המג"א (באו"ח סימן ש"מ סק"י) דאם הוא קבוע חשוב כתב ועיי"ש במחצית השקל, וכן כתב הב"י (ביו"ד סימן רפ"ד) בשם רבינו ירוחם שהביא תשובת הרמב"ם שאסור נכתוב פסוקים פסוקים מן התורה יותר מג' תיבות ואין חילוק בין כתיבה לחרותה בעצים או בזהב או לרקם בבגדים עכ"ל) ומשמע מזה דהיכא דקבוע ורקום בבגד ע"י מעשה מחט חשיב כתב והוא כשיטת רש"י, אמנם באהע"ז (סימן קכ"ה סעיף כ"ג) הביא המחבר דעת הי"א דאם רקם בבגד כמעשה מחט אותיות הגט ל"ח כתב והוא מדברי הערוך והעיטור יעו"ש בב"י אלמא דלדעת הי"א טעמא דל"ח כתב הוא מצד דכתיבה לא מיקרי אלא כשהכתב הוא בתוך הדבר שנכתב עליו ולא כשהוא על דבר הנכתב עליו דאז חשיב כמו שעושה אותיות לבד בלא גליון ואין זה כתב, ולפ"ז גם בדיו עבה הקופצת מעל הנייר כיון שאינה נכנסת בתוך הקלף הנכתב רק מוטל על הנייר מלמעלה אין זה חשיב כתב כלל אף דהוא קבוע ולפ"ז גם מה שרישומו ניכר מלמטה תחת הדיו אף דאם היה קולף הדיו שלמענה היה הגט מתכשר מ"מ כל זמן שלא קלפו הו"ל כנטף שעוה על האותיות ואינו ניכר דפסול כמ"ש לעיל בשם המג"א, ועפי"ז יש לפלפל גם בדיו לת שכתב המרדכי לפסול מטעם שאינו כתב של קיימא ולפי דעת הערוך והעיטור יש לפסול גם מטעם דכ"ז שלא נתייבש ולא נכנס בתוך הקלף אלא מוטל מלמעלה על הנייר הו"ל כאלו רקם בבגד דלא מיקרי כתב בכה"ג. [כו] ודע דלפי דברי הר"ן שהבאנו לעיל שכתב ליישב דברי רש"י שפירש בעדים שאינן יודעין לחתום מקרעין לפניהם נייר חלק דמקרעין היינו מסרטין מיירי דמסרטין רק מקצת אות לבד דאל"ה כתב עליון לא מהני דחשיב כתב ע"ג כתב, צ"ל דוקא בכה"ג שכתב התחתון היה בסריטה והעדים העליונים חותמים בדיו נמצא דמעבירים הקולמוס גם על הכתיבה הראשונה וכיון דהראשונה אינה אלא חצי אות ל"ח כתב ע"ג כתב, אבל אם הראשונים יחתמו חצי אות בדיו והאחרונים יגמרו החות בכה"ג גם הר"ן יודה דלא מהני כיון דהראשונים הם פסולים נמצא דע"י הכשרים לא נכתב אלא חצי אות לבד ובכה"ג לא מהני וכמבואר בירושלמי (פרק הבונה הל"ז) והובא בדברינו לעיל וכתב ולא המטיף חד אמר בשלא עירב נקודות ואחרינא אמר אפילו בשעירב נקודות ופליגי בהך דינא היכי דחצי אות למשה בפסול ונגמר אח"כ בכשרות אם מהני דכיון דנקודות שהטיף לא מיקרי וכתב רק מה שמחברן אחר כך על ידי כתיבה הרי לא עשה כי אם חצי אות לבד וכיון דלא איפסק הלכתא כמאן מספיקא יש להחמיר, וכן מבואר במג"א (סימן ל"ב ס"ק כ"ג) בשם רד"ך לפסול וע"ש בחידושי רע"א, ואף דלפמ"ש הרמב"ן בפ"ב דגיטין (דף כ' ע"ב) דלמ"ד עירב נקודות כשר אינו אלא בגט דכשר בכל לשון ולא בס"ת יעו"ש ואם כן אין ראיה מדברי הרד"ך, מ"ח בגט ודאי יש להחמיר מספיקא ורק בגווני שמערב הנקודות ומעביר קולמוס גם על הנקודות כשר לכו"ע דזהו מיקרי נעשה כל האות על ידי הכשר דהא החצי אות הראשון אין עליו תורת כתב כלל ובכה"ג חשיב כתב השני כתב בכולו. ועפי"ז איני מבין דברי הב"ש (בסימן ק"ל ס"ק כ"ח) שכתב שם וז"ל וברמב"ם משמע דפי' רושמין היינו מקרעין בהקלף החתימות ועדים ממלאין דיו, אלא קשה הא ס"ל להרמב"ם הקורע על העור הוי כתב כמ"ש בסימן קכ"ה א"ר הוי כתב ע"ג כתב וצ"ל דמקרעין מקצת חתימה היינו מכל אות מקצת או שמרחיבין הקריעה והם חותמין בו כמ"ש בתוס', ומכאן ראיה קצת לדברי הת"ה בחק תוכות אם לא נגמר האות כשר וכו' עכ"ל, ועיין בסימן (קכ"ה סעיף ד') ובב"ש שם (סק"ה) יעו"ש היטב, ומבואר מדברי הב"ש דתפס דבמה שהעדים חותמין אחרי כן אף שמעבירין קולמוס על כל הסריטה מ"מ במקום הסריטה לא מהני מידי כתב השני דאין כתב ע"ג כתב רק דמשו"ה מועיל כתב השני דלא יהא שלא כתבו האחרונים רק מקצת הנשאר לבד נמי מהני דכמו דהתחיל הפסול וגמר הכשר מהני ה"נ כאן חתימתם הוא בפסול ומשום הכי הביא ראיה לדברי הת"ה במכ"ש דהא מקצת חק תוכות עדיף הרבה ממקצת ע"י פסול כמבואר בב"ש שם (סימן קכ"ה) יעו"ש. אבל הדברים צ"ע דכיון דחצי האות של הראשונים אין תורת כתב עליו תו לא חשיב כתב ע"ג כתב, וביותר קשה דאם לפירושו של הרמב"ם והר"ן דרושמין מקצת האות מועיל חתימתם אחר כך מטעם זה דנגמר מקצת החות על ידי הכשר אם כן תיקשי למ"ד בירושלמי דאפילו עירב נקודות גם כן פסול איך יפרנס הך ברייתא דמקרעין להן נייר חלק דלדידיה לא מהני חתימת העדים העליונים וצ"ע. *) הגה"ה לשיטה זו יתיישב היטב מה שראיתי בספר יד דוד שהקשה על דברי הירושלמי פ"ד דגיטין דמבואר שם דעבד יוצא לחירות בכתב שעל גבי כיפה ואנדוכתרי שהוא היפך דברי הברייתא שבש"ס דילן ולפ"ז יש ליישב דהירושלמי מיירי ברקם ע"י מעשה מחט שקבוע ומשו"ה חשיב כתב. **) הגה"ה במק"א כתבנו ליישב מה שהקשה המג"א (בסימן ש"מ סק"ו) ע"ד המרדכי בשבת שהביא הרמ"א שם דאסור לשבור עוגה שיש עליה כמין אותיות דהוי מוחק והקשה המג"א דא"כ מאי איריא אותיות אפילו צורות נמי אסור דהא הצר צורה חייב משום כותב א"כ המוחקה מיקרי מוחק יעו"ש, ובדגול מרבבה חזק דברי המג"א דהא ודאי בצורה מותר לכתחלה כמבואר בפסחים יוצאין בסריקין המצויירין בפסח אלמא דמותר לאוכלה ביו"ט ואין בזה איסור מוחק וכתב שם דאם איתא לדין זה ע"כ צריך לחלק כדברי ר"ש לוי שהביא המג"א שם דיש חילוק בין היכא שהאותיות הם מהעוגה עצמה אז שרי ורק אם האותיות הם מדבר אחר אסור ולפ"ז לא תיקשי מסריקין המצויירין יעו"ש, אמנם חילוקו של ר"ש לוי השאיר המג"א בצ"ע ובאמת לא מצינו חילוק לענין כתיבה אם האותיות הם ממקום אחר או לא דהרי חוקק בטבלא ג"כ מיקרי כתב, אלא דהחילוק הוא פשוט דכמו דאותיות בלא גליון לא מיקרי כתב ה"נ בצר צורה דהא התולדה לא עדיפא מאב דידה וא"כ בסריקיו המצויירין י"ל דמיירי שכולו הוא צורה ומשו"ה מותר דדמו לאותיות לבד משא"כ בגוונא דכתב המרדכי דהאותיות כתובות על העוגה דהעוגה חשוב כמו גליון בכה"ג גם בצר צורה חייב, ועיקר קושית המנ"א אינו מובן דהא כבר נתבאר לעיל בדברינו דדעת המרדכי בפ"ב דגיטין דרושם פטור בשבת לדידן דקיי"ל הת"ק וא"כ צר צורה ג"כ פטור כמ"ש המ"מ (בפי"א מהלכות שבת הלי"ז) ומשו"ה דקדק דוקא שיש עליה אותיות.