דברי יחזקאל נ

הפך דברי הירושלמי דקורע כשר ורושם פסול ס"ל להרמב"ם כמ"ש הגר"א (באהע"ז סימן קכ"ה) בשם המ"מ (פי"א מהלכות שבת) דהרמב"ם גריס בתוספתא ג"כ כמו ששנויה בירושלמי ועיי"ש שכתב שכן עיקר, ולא כמ"ש התו"ג לפרש ולקיים גירסת התוספתא דמקרע פסול מדהשמיע הרמב"ם הך דינא לפי דבריו יעו"ש, ועדיין נשאר לנו לבאר דמאיזה טעם דחה הרמב"ם דברי התוספתא דעלה של זית דוקא. ונראה דס"ל להרמב"ם דבעיקר היסוד שכתב הב"ש הנ"ל דמדין כתיבה לבד סגי בכתב לשעה ורק הא דבעי על דבר המתקיים בשבת הוא מדין מלאכה לבד לית מאן דפליג על זה וגם התוספתא יודה לזה, והא דלשיטת התוספתא בעי בגט דוקא על דבר המתקיים הוא מטעם אחר לגמרי ואינו ענין כלל לדינא דבעי על דבר המתקיים בשבת, דהנה הריטב"א בפ"ב דגיטין עלה דמתניתין דאין כותבין במחובר לקרקע כתב וז"ל פירשו בירושלמי דנפקא לן מדכתיב ספר מה ספר שהוא תלוש אף כל שהוא תלוש ונראה דלפום גמרא דילן אינו משום האי טעמא דהא אמרינן בגמרא דספר לרבנן לספירת דברים איצטריך וכו' ונראה דלפום גמרא דילן טעמא משום דכתיב ונתן בידה וכו' ובעי לקיומי קרא כפשטיה ואי אפשר אלא בתלוש שא"א לתת דבר מחובר בידו של חברו ממש אלא א"כ קוצצו וכו' עכ"ל, וכן כתב הרמב"ן וז"ל חבל ראיתי בירושלמי דמפיק מחובר מספר מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל בתלוש וברייתא היא בספרי ובתוספתא *) ומיהו בגמרא דילן לא דרשי הכי ספר כלל וכו' עכ"ל. אמנם בחידושי הרשב"א כתב וז"ל ואפילו נתן לה את הקרקע פסול משום דכתיב ספר מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל שהוא בתלוש וה"ג לה בירושלמי ואע"ג דבגמרין אמרינן ספר לספירת דברים הוא דאתא, מ"מ מדאפקיה בלשון ספר קמ"ל דספירה בתלוש בעי, וי"מ משום דכתיב ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד דהיינו תלוש וכו' עכ"ל, ומעתה נראה לומר כיון דעיקר טעמא דבעי שיכתוב על דבר המתקיים דיליף מספר מה ספר שהוא מתקיים אף כל מתקיים, כמבואר בספרי (פרשה תצא) דרבנן דרשי לה לרבות מתקיים וריב"ב לרבות תלוש יעו"ש, ואם כן לפמ"ש הרמב"ן והריטב"א דלפום גמרא דילן ע"כ האי ספר לא מידרש כלל אלא לספירת דברים בעלמא אם כן ליכא למילף כלל האי דינא דבעי שיכתוב על דבר המתקיים בגט דהא משבת א"א למילף דהתם מדין מלאכה מתקיימת הוא דבעי לה אבל מדין כתיבה גם בשבת היה מועיל כתיבה לשעה ומשו"ה השמיט הרמב"ם הך דינא דתוספתא דעלה של זית דוקא. ועפי"ז נראה לכאורה לדחות מה שכתבנו לעיל דמדברי התוספות שפסקו להך תוספתא דעלה של זית נראה דחולקים על יסוד זה משום דס"ל דמדין כתיבה בעי שיהא בדבר מתקיים על דבר המתקיים, ולפי האמור שפיר י"ל דגם התוספות יודו ליסודו של הרמב"ם ע"פ דרכו של הב"ש דכתיבה לשעה חשיב כתיבה, אלא דס"ל דגם לתלמודין מידרש קרא דספר וכמ"ש הרשב"א מדאפקיה בלשון ספר קמ"ל דספירה בתלוש בעי וה"נ מידרש לדבר מתקיים, ומשו"ה פסקו התוס' דברי התוספתא להלכה גם לטעמא דש"ס דילן משום דלכו"ע ילפינן דין זה מספר אפילו לרבנן דריה"ג. [כד] אמנם נראה להביא ראיה דהתוס' פליגי בעיקר היסוד של הרמב"ם הנ"ל ומדין כתיבה פסקו לדברי התוספתא הנ"ל ולא מדין ספר, דהנה בגיטין (דף ט' ע"ב) בתד"ה מקרעין להן נייר חלק פי' בקונטרס מסרטין אע"ג דחקיקה חשיבה כתיבה כמו כתב ע"ג טבלא ופנקס הכא לא חשיב כתב ע"ג כתב דפסלינן בפ"ב (דף י"ט ע"א) דאין כאן כתיבה גמורה אלא שרושמין קצת כדי לחתום עליו עדים ועוד דאפילו דיו ע"ג סיקרא חשיבא לקמן בפ"ב (שם) כתב לענין שבת אע"פ שהסיקרא לבדה היא כתב וכו' עכ"ל, וברשב"א הביא גם כן קושית התוס' על פירש"י וכתב לתרץ דרשימה לא מיקרי כתב כמו רושם על העור דפסול לגבי גט משום דאינו כתב של קיימא יעו"ש, ובר"ן בפ"ב דגיטין (דף י"ט) כתב לתרץ דמיירי שמקרעין להם רק מקצת האות לבד ולא כל האות דלא חשיב כתב בכה"ג יעו"ש. והנה הרואה יראה דהתוס' שלפנינו כוונו לתירוצו של הרשב"א דהלשון רושמין קצת כדי לחתום עליו אינו סובל פירושו של הר"ן דלפי תירוצו של הר"ן הו"ל למימר שרושמין מקצת, ועוד דמגוף דברי התוס' ע"כ מוכח דכוונו לתירוצו של הרשב"א דהנה במ"ש התוס' דועוד אפילו דיו ע"ג סיקרא חשיב כתב לענין שבת אע"פ שהסיקרא לבדה היא כתב וכוונתם דאפילו אם נימא דרושמין קצת הו"ל דין כתב גם כן מועיל דיו ע"ג רושם במכ"ש דדיו על גבי סיקרא. ודבריהם תמוהים לכאורה דהא מסקנת הש"ס שם דפסול לגבי גט דהא אמר ר"י וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, וכבר עמד ע"ז המהר"ם שיף יעו"ש, וע"כ נראה דכוונתם הוא כך דעיקר מה דמיבעי לר"ל לקמן בדיו נקובים מעבר לעבר כמבואר בשבת ס"פ הבונה, ואעפ"כ קראו הכתוב כתב וכמו דדיק הגמרא כה"ג בפ"ב דגיטין לענין צק דקראו הכתוב כתב יעו"ש, ועיקר קושית המג"א לשיטת הרא"ש אינו מובן דבפרק הבונה לא משמע כלל דרושם לסימן בעלמא חייב דלפירש"י לת"ק רושם אינו בכלל מלאכה לגמרי ואפילו איסורא ליכא רק לדעת הרמב"ם ודעימיה כמ"ש המג"א (סימן ש"מ) יעי"ש, וכבר נתבאר דרוב הראשונים חולקים על זה וקיימי בשיטת רש"י דרושם אינו בכלל מלאכה לפי מה דקיי"ל כת"ק. הגה"ה ובמק"א כתבנו ליישב ע"פ דברי הרמב"ן אלו דברי העיטור שהביא הרשב"א רפ"ק דקדושין דה"ל דאין מקדשין במחובר לקרקע, והרשב"א כתב לתמוה עליו מדברי התוספתא (פ"ד דקדושין) דתני התם באשירה ובפירותיה בעיר הנדחת וביושביה וכו' אע"פ שמכרן וקידש בדמיהן אינה מקודשת קתני באשירה ובעיר הנדחת שהם קרקע ומחובר לקרקע וטעמא משום שחל איסור ע"ז עליו אינה מקודשת הא בעלמא מקודשת יעו"ש וכן דחה הר"ן דברי העיטור מתוספתא זו, עוד כתב בשעה"מ (פ"ג מהלכות אישות) לתמוה על דברי העיטור דס"ל דגם קידושי כסף פסול במחובר לקרקע משום דמקשינן הויה ליציאה א"כ לר"י הגלילי דס"ל דאין כותבין הגט על האוכלין ה"נ אין מקדשין באוכלין וכי לוקמי כל הני מתניתין (דפ"ב דקדושין) התקדשי לי בתמרה התקדשי לי בכוס של יין דלא כר"י הגלילי ותו דעלה דמתניתין דהמקדש בחלקו אינה מקודשת אפילו בקק"ל קאמר מתניתין דלא כר"י הגלילי דאמר קק"ל ממון בעלים ומשני אפילו תימא ריה"ג כי קאמר מחיים אבל לאחר שחיטה מודה דמשלחן גבוה קזכו יעו"ש. ולדעת העיטור בלא"ה לא מצי אתיא כריה"ג דהא אין מקדשין באוכלין יעו"ש שנדחק בזה. וביארנו דבפשוטו לק"מ דהא עיקר טעמא דאין כותבין גט על האוכלין משום דדריש מספר מה ספר מיוחד שאינו אוכל אף כל שאינו אוכל כמבואר בפ"ב דגיטין שם, אם כן לא שייך למילף קדישי כסף לענין זה דכל דין דהוא מדין ספר לא שייך אלא בקדושי שטר דאיכא תורת ספר ולא בכסף, ודוקא במחובר לקרקע דעיקר טעמא דאינו מועיל בגט משום דבעי ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד דזהו דין השייך במעשה הקדושין בכלל שייך גם בקידושי כסף, ולפי"ז לדברי התוספתא שכתב הרמב"ן דעיקר פסול דמחובר הוא ג"כ מדין ספר אם כן לא שייך כלל הך פסול בקדושי כסף כלל, ואם כן מיושב קושית הרשב"א על דברי העיטור מהתוספתא, ודברי העיטור אינם אמורים, רק לטעמא דש"ס דילן דפסול מחובר הוא מקרא דונתן, וזה ברור.