דברי יחזקאל מו

כיון דאינו מתדש אותיות בכתיבתו אינו בתורת כותב ואנן בעינן וכתב לשמה שיהא הלשמה במעשה הכותב ולר"י סגי במה שנתפס דין לשמה על הכתיבה משום דס"ל דהם שני דינים בפ"ע דבעי דין וכתב ודין לשמה ואין דין הלשמה אלא בהכתיבה ולא בהכותב, ומה דבעי וכתב ע"ז יש לצרף כתיבה הראשונה שישנה עדיין בגט זה ואף שלפנינו נראית הכתיבה עליונה מ"מ הכתיבה התחתונה גם כן איתא בעינה חשיבה דהא דיו ע"ג דיו ל"ח מוחק אע"ג דסיקרא ע"ג דיו חשיב מוחק לחד מ"ד דלא מיקרי מקלקל ועיי"ש בפירש"י בד"ה מיחק, ולרב אחא לכו"ע חשיב כתב היכא דהכתב השני מתקן לענין לשמה משום דדין לשמה אינו אלא בהכתיבה דהוא ענין התפסה בכתיבת הגט דוגמת הלשמה בקרבנות ועיין רפ"ק דזבחים, וכן משמע קצת מדברי הרשב"א בחולין (דף י"ב ע"ב) ממה שכתב בשם רבינו יונה ז"ל לענין גדול עומד ע"ג יעי"ש היטב. ונמצא דלפ"ז היכא שכתב השני מתקן נשמה נא מתכשר הגט על ידי כתב השני לבד דנהי דנתפס דין נשמה בכתב השני אבל מצד וכתב בעי שיצטרף כתיבה הראשונה ג"כ בגט זה, ואם כן כ"ז מהני רק היכא דאפשר לצרף כתיבה הראשונה אל השניה, אבל בעדים שאינן יודעין לחתום דהראשונה פסולה לגמרי ואנו באין להכשיר הגט רק ע"י כתב השני לבד, משו"ה מספקא ליה לר"ל דשמא כתב עליון אע"פ שהוא בדיו ע"ג סיקרא חין עניו תורת וכתב, כיון שלא חידש בגוף האותיות או דלמא כיון שמחדש בכתיבתו שמה שהכתיבה העליונה חשובה מהתחתונה מיקרי כתב וע"ז מסיק דאינו כתב דמ"מ נא נתחדש גוף האות עי"ז, ואע"ג דלענין שבת חשיב כתב בדיו ע"ג סיקרא דמפני שאנו מדמין נעשה מעשה והיינו דיש לחלק בין שבת לגט כמו שנתבאר לעיל לשיטת הרמב"ם. אמנם נראה דלדעת התוס' א"א לפרש כלל דמסקנת הגמרא הוא נחנק בין גט לשבת דלפ"ז תיקשי דגם בדיו ע"ג דיו יתחייב לגבי שבת כיון דהוי כתב, ואין לתרץ כמ"ש לעול בשם הרמב"ן דאין זה מלאכת מחשבת כיון דלא אהנו מעשיו, דהא התוס' ע"כ לית להו הך סברא דאם כן מאי הוכיחו מדפטור בדיו ע"ג דיו אלמא דלא חשיב כתב דלמא חשיב כתב רק דפטור מטעמא דנא אהנו מעשיו, וע"כ דס"ל להתוס' דכיון דע"י כתיבה השניה מתקיימת יותר מיקרי אהני מעשיו ואפ"ה מפטר בדיו על גבי דיו ומשו"ה הוכיחו דשבת דמי לגט, וע"כ צ"ל בדעת התוס' דמפרשי כפירש"י דגם לענין שבת מספקא לענין חטאת, וטעמא דאע"ג דכתב עליון חשיב כתב משום דגם לגבי שבת בעי וכתב ומיפטר על חק תוכות דאע"ג דקרא כתיב לא תעשה כל מלאכה מ"מ בעי שיהא שם כל מלאכה בפ"ע עי מעשה העושה וכאלו כתיב לא תחרוש לח תכתוב וכיו"ב, והסוגיא דס"פ הבונה לענין הגיה אות אחת יתיישב לפי דבריהם כמש"ל. ועפי"ז יתבארו היטב דברי הג"א והמרדכי הנ"ל דלא מהני העברת קולמוס בחק תוכות דאם אמרו שיועיל לשוייה לשמה אבל לשוייה אות לא יועיל, ותמה הבית מאיר דאדרבה כיון דכתב הראשון לא חשיב כתב אם כן חשיב ככותב על ניור חלק, ולפמ"ש א"ש מאד דהא כבר נתבאר דחק תוכות כתיבה מיקריא אלא כיון דאין עושה מעשה בגוף האות לא חשיב כותב אם כן כתיבה הראשונה דאינו מועיל בגט מטעם דבעי שיהא הוא עושה בגוף האות וע"ז אינו מועיל מה שיעשה העברת קולמוס דגם כתב שני נהי דחשיב כתב אבל וכתב גם כן לא מיקרי דהא אינו מחדש גוף האות ואם כן אף אם נצרף שתי כתיבות אהדדי גם כן עדיין לא יתכשר הגט דחסר דין וכתב בגט זה, ועפי"ז יש להתאים דברי התוס' שכתבו דהיכא דכתב השני מתקן לשמה חשיב כתב עם דברי הג"א והמרדכי ואין כאן מחלוקת כמו שנסיב לה הג"פ שהביא הבית מאיר הנ"ל. [יז] ועפי"ז יש לבאר דברי הירושלמי (בפרק הבונה הל"ד) וכתב ולא השופך א"ר חייא בר אבא אילין בני מדינחא ערימין סגין כדבעי כתבין לחבריה כתוב ליה במי מילין ומשדר לחבריה והוא שפיך עליה דיו שאין בו עפיץ וקליט מקום הכתב עשה כן בשבת מהו ר"י ור"ל דאמרי תרווייהו דיו ע"ג סיקרא או סיקרא ע"ג דיו חייב ר' יצחק אמר חייב שתים אחת משום כותב ואחת משום מוחק עכ"ל, ופי' הפ"מ דהך בעיא פשיט לה הירושלמי מדר"י ור"ל דכי היכי דמחייבי בדיו ע"ג סיקרא ה"נ מחייבי בשופך יעו"ש, והדברים סתומים ואין להם ביאור כלל לכאורה, אמנם לפמ"ש לעיל עפ"י דברי הירושלמי דמחלק בין שבת לגט לענין דיו ע"ג סיקרא והיינו דכתב עליון נהי דחשיב כתב כיון דנראה וניכר לפנינו מ"מ אין עליו תורת כותב כל שאינו מחדש גוף האות ומשו"ה לגבי שבת דבעי רק מלאכת מחשבת ומחייב אפילו בחק תוכות אלמא דכל שע"י מעשיו נתהוה כתיבה מיקרי מלאכה ה"נ חייב בדיו ע"ג סיקרא אבל גבי גט דבעי וכתב ל"מ כמו דל"מ חק תוכות, ומעתה כיון דעיקר בעית הירושלמי לענין שופך בשבת היינו ע"כ מטעם דאע"ג דלא מהני לענין גט משום דלא מיקרי וכתב רק אם מושך כדרך כתיבה ולא בשופך אבל מ"מ מלאכת מחשבת מיקרי כיון שע"י מעשיו נעשה הכתיבה או דאפשר דגם בשבת בעי שיהא עליו תורת כותב כמ"ש לעיל לשיטת התוס', וע"ז שפיר פשיט מדמחייב חטאת לענין שבת בדיו ע"ג סיקרא אלמא דלענין שבת סגי במלאכת מחשבת לבד אף דליכא תורת כותב על מעשיו דהא לענין גט ל"מ מטעם זה. ולפי האמור יש מקום לדברי הלבוש במה שכתב להשיג על דברי הרמ"א בתשובה (סימן קי"ט) דספר שכתוב על חודו הדפים אותיות מותר לפתחו ולנעלו דכיון דעשוי לנעול ולפתוח ליכא משום מוחק יעו"ש שהאריך. ובלבוש כתב והובא בט"ז או"ח (סימן ש"מ סק"ב) וז"ל ונ"ל דה"ה אותן ספרים שכותבין עליהן בראשי חודי הדפין למעלה או מצדיהן אותיות או תיבות כמו שנהגו קצת שאותן הספרים אסור לפותחן בשבת משום מוחק שהרי שובר ומוחק האותיות וכן לחזור ולסוגרן אסור משום כותב ולפיכך נראה דחמיר טפי משבירת העוגות דאין שם אלא מוחק וכאן הוי מוחק ע"מ לכתוב שהרי דעתו לחזור ולסגרו אחר הלימוד וקרוב אני לומר שחייב עליו חטאת עכ"ל, והט"ז כתב לתמוה על דברי הלבוש מהא דאמרינן בהבונה כתב אות אחת בטבריה ואות אחת בציפורי חייב כתיבה היא אלא שמחוסרת קריבה ופריך והא תנן כתב על שני כותלי הבית ואין נהגין זע"ז פטור ומשני התם מחוסר מעשה דקריבה פי' שאינו מקרבן אלא ע"י קציצה המפסיק ביניהן ואם כן כי היכי דמיקרי כתיבה אע"פ שלא קרבן עדיין משום דחשיבי כאלו סמוכים להדדי ה"ה הכא נימא דחשובין כאלו סמוכין כיון דאינו מחוסר אלא קריבה בעלמא ואין כאן מוחק כלל ותו וכי היכי דהתם אם היו כתובים מע"ש אחת בטבריה ואחת בציפורי ובא זה וקירבן בשבת ודאי פטור וא"כ ה"נ בשבת לא עביד אלא מעשה הקריבה בלבד ואין זה מועיל ולא מבטל לכתיבה כלל, ותו מהא דאמר התם כתב אות אחת והשלימו לספר חייב אלמא דדוקא בכותב מחדש אבל היה כתוב מכבר וקירבו אין בו חיוב כלל, ואין לחלק דדוקא בין אות לאות שלם לא מהני הקירוב אבל באות אחת שנתפרק מחמת פתיחת הספר מהני מה שנתרחק ונתקרב, זה אינו דכך לי אות אחת שאין בו חיוב שבת כמו חצי אות והקירוב הצריך לענין שבת בשתי אותיות הוה כמו חצי אות דאין בו חיוב ושמעתי שרמ"א בתשובה ג"כ מתיר פתיחת הספרים שכתוב עליהם אותיות את"ד הט"ז יעו"ש. ולפמ"ש כל קושית הע"ז על הלבוש מהסוגיא דפרק הבונה לק"מ דכיון דכבר נתבאר דלענין שבת חייב גם בשופך אף דמעשה כזו אינה בכלל כותב מ"מ כל שנתהוה כתב על ידה חשיב מלאכת מחשבת א"כ נהי דמקרב אות שלם לאות שלם לא מיקרי מלאכה לענין שבת היינו משום דקודם הקירוב ג"כ לא