דברי יחזקאל מד

דהחיוב הוא מטעם כותב משום קושיא הנ"ל דהא הו"ל סק תוכות וע"כ מפרש הרמב"ם דהחיוב הוא מטעם מוחק, ואע"ג דבעי מוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות וכאן כיון דלא מיקרי כותב ממילא מוחק נמי לא חשיב דהו"ל מוחק ע"מ שלא לכתוב, י"ל דהנה יש לספק בעיקר היסוד דבעי מוחק ע"מ לכתוב אם הוא מדין עצמות המלאכה, או דהוא רק כדי שלא יהא בכלל מקלקל והנ"מ בזה אם מוחק שלא ע"מ לכתוב רק דלא הוה מקלקל אם מיקרי מלאכה כה"ג, והנה מדברי התוס' בפרק כלל גדול (דף ע"ג ע"ב) ד"ה וצריך לעצים וכו' וז"ל דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה מידי דהוי אקורע ע"מ לתפור ומוחק ע"מ לכתוב וכו' עכ"ל, הרי מבואר מדבריהם דע"מ לכתוב בכתיבה הוא תנאי בעצם המלאכה וכן מתבאר מדברי הרא"ש פרק כלל גדול (סימן ט') דעיקר מלאכת המחיקה הוא בשביל מחשבת הכתיבה יעו"ש, אמנם בתוספתא פרק הבונה איתא וז"ל הכותב ע"מ לקלקל חייב המוחק ע"מ לקלקל פטור וכו' אין לך שחייב אלא המוחק ע"מ לכתוב והמוחק ע"מ לתקן כל שהוא חייב עכ"ל, ומבואר להדיא דגם המוחק שלא ע"מ לכתוב אלא ע"מ לתקן תיקון אחר ג"כ חייב אלמא דעיקר מה דבעי ע"מ לכתוב שתי אותיות הוא רק להוציא מידי מקלקל ומשו"ה בעי דוקא שתי אותיות דבציר מהכי לא חשיב ועדיין לא יצא מתורת מקלקל אבל ע"מ לתקן תיקון אחר מיקרי מוחק ע"מ לתקן וחייב. והנה דעת הרמב"ם בזה נראה דס"ל כשיטת התוס' והרא"ש שהרי כתב (בפי"א מהלכות שבת הל"ט) וז"ל הכותב ע"מ לקלקל העור חייב שאין חיובו על מקום הכתב אלא על הכתב אבל המוחק ע"מ לקלקל פטור עכ"ל והוא רישא דתוספתא הנ"ל וסוף דברי התוספתא דהמוחק ע"מ לתקן כ"ש חייב השמיט הרמב"ם רק כתב באותה הלכה לעיל מינה דהמוחק ע"מ לכתוב שתי אותיות חייב הרי מבואר דמוחק ע"מ לתקן פטור לדעת הרמב"ם וממה שכתב הרמב"ם דהמוחק ע"מ לקלקל פטור לא נשמע כלל הך דינא דע"מ לתקן חייב דהא התם מיירי במוחק ע"מ לכתוב אלא דע"י המחיקה נתקלקל העור ומשו"ה פטור דמ"מ מקלקל הוא במחיקתו ורק בכותב ע"מ לקלקל חייב שחיובו על הכתב ולא על מקום הכתב וזהו החילוק בין כותב למוחק, אבל דינא דסיפא דתוספתא דהמוחק שלא ע"מ לכתוב אלא ע"מ לתקן תיקון אחר השמיט הרמב"ם וכן מבואר ג"כ בתוספתא ברישא דהכותב לקלקל חייב ומוחק לקלקל פטור ואפ"ה מסיק בסיפא דהמוחק ע"מ לתקן חייב אלמא דלא נשמע כלל הך דינא מרישא והיינו משום דרישא מיירי במוחק ע"מ לכתוב ועכ"פ מתבאר מדברי הרמב"ם דלא מחייב אלא במוחק ע"מ לכתוב דוקא משום דהוא תנאי בעיקר המלאכה כמו זומר וצריך לעצים וקורע ע"מ לתפור כמ"ש התוס' הנ"ל, ומעתה א"ש תירוצא דרבא דנטל לתגיה דדלת ועשאו ריש מחויב מטעם מוחק משום דחשיב מוחק ע"מ לתקן כ"ש והתוספתא לטעמה אזלא דס"ל מוחק ע"מ לתקן חייב אבל הרמב"ם דהשמיט הך דינא דמוחק ע"מ לתקן ממילא השמיט גם דינא דרבא דתו נא מחייב גם משום מוחק דמוחק ע"מ שלא לכתוב הוא והביא רק אוקימתא דרב ששת דנטל לגגו דחית ועשאו שני זיינין דהתם החיוב מטעם כותב דהוי ליה שתי אותיות והן תיבה בפ"ע ואף שלא בספר וכמו שכתב לעיל, ומה שלא כתב הרמב"ם לחייב בנעל לגגיה דחי"ת מטעם מוחק אות גדולה שיש במקומה לכתוב שתי אותיות דהיינו שני זיינין שנעשו במקום החי"ת היינו משום דס"ל כדעת הר"ן בחידושיו (דף ע"ה ע"ב) בשם הרשב"א דמוחק אות בינונית לא מחייב אע"פ שיש במקומה לכתוב שני יודי"ן או ווי"ן אלא דוקא אות גדולה שיש במקומה לכתוב שתי אותיות בינונית כאותה שמחק יעו"ש באורך. עגף ג [יד] והנה לפי המתבאר מכל האמור דלענין שבת לכו"ע חייב בחק תוכות ואפילו לדעת הרשב"א והריטב"א ס"פ הבונה שכתבו שם דמאוקימתא דרב ששת ורבא מוכח דבכה"ג שמתקן האות הפסול אין זה חק תוכות אלא מתעסק בהפרדת האותיות מיקרי וכמו שהסביר המרדכי בהקומץ רבה יעו"ש אינו מטעם חיוב שבת אלא משום דמיירי בספר ואי חשיב ח"ת והספר פסול לא מקרי מלאכה או מטעם דלא מיקרי השלים לספר או מטעם דלא חשיב מלאכה של קיימא וכמו שנתבאר לעיל, דאי נימא דכוונת הרשב"א הוא להוכיח מחיוב שבת משום דס"ל דבחק תוכות פטור לגבי שבת א"כ תיקשי מי גרע מרושם דהא דעת הרשב"א כשיטת רב האי בפירוש משני סמניות דהיינו נונין הפוכין דאינן אלא סימנין בעלמא ועוד דמאי יועיל מה דהגרירה חשיב כהפרדת אותיות הא מ"מ כתיבה לא הוי כיון דהאות נכתב מאתמול או ע"י אחר, דאין לפרש לשון הברייתא דהגיה אות אחת היינו שגם מתחלה כתב האות ח' לרב ששת או ד' לרבא דא"כ הול"ל כותב אות אחת ומגיהו חייב וע"כ צ"ל דמיירי רק במגיהו לבד ואפ"ה מחייב אלמא דלענין שבת חייב בחק תוכות לכו"ע. אמנם ראיתי במרכבת המשנה (פי"א מהלכות שבת הני"ג) שכתב דהך ברייתא דהגיה אות אחת חייב הוא דינא דתוספתא דפרק הבונה הכותב אות אחת ועשאו שתים חייב יעו"ש ומשמע מדבריו דמפרש דגם האות הפסול כתב בשבת אלא שתיקנו אח"כ ומשו"ה חשיב הכל מלאכה אחת. והדברים קשים להולמם דאם הך ברייתא דהגיה אות אחת היא ברייתא דתוספתא הנ"ל דהכותב אות אחת ועשאו שתים אם כן איך מוקים לה רבא שנטל לתגיה דדלת ועשאו ריש דאינו אלא אות אחת וע"כ צ"ל דהיא ברייתא אחרת ששנויה בשום מקום. וראיתי בספר בית מאיר (סימן קכ"ה ס"ח) שתמה ע"ד המרדכי פ"ק דגיטין שהקשה גם כן קושית הרשב"א הנ"ל ותירץ דשאני שבת דמלאכת מחשבת חסרה תורה אבל בעלמא כה"ג מיקרי ח"ת אם כן בגיטין (דף י"ט ע"א) בהא דבעי ר"ל מר"י עדים שאינם יכולים לחתום מהו שיכתבו להם בסיקרא ויחתמו בדיו כתב עליון כתב או לא א"ל אינו כתב ופריך ליה והלא לענין שבת חשיב כתב כה"ג בדיו ע"ג סיקרא ומשני מפני שאנו מדמין נעשה מעשה יעו"ש, ולדברי המרדכי לימא ליה שבת שאני דמלאכת מחשבת אסרה תורה וכיון דאיהו אחשביה להדיו ע"ג סיקרא חייב לענין שבת אע"ג דבעצמו לא מיקרי כתב כמו דאמרינן לענין חק תוכות דלענין גט ושאר מילי ל"ח כתב ואעפ"כ לענין שבת חייב, אע"כ דכל דלא חשיב כתב לא מהני סברא דמלאכת מחשבת לחייבו דהוי כמחשב לעשות דבר שאינו מאבות מלאכות וע"כ מדמחייב לענין שבת אלמא דהוי כתב מצד עצמותו וה"ה לשאר מילי יעו"ש. ונראה דלק"מ דאין כוונת המרדכי במ"ש מלאכת מחשבת אסרה תורה דע"י שאיהו אחשבה לכתיבת חק תוכות מיקרי מלאכה אע"פ דלא מיקרי כתב לכל התורה, אלא דעיקר דינא דחק תוכות לא מיקרי כתב הוא מטעם שכתבו הראשונים דכיון דכתיב וכתב בעי שיעשה מעשה בגוף האות ונא מאונה לו וא"כ אין זה הטעם מגרע את הכתיבה כלל אלא דהוא חסרון מצד הכותב לבד ואלו כתב קרא ועשה לה ספר כריתות בכתב, הוה מועיל גם חק תוכות דמ"מ הך כתב נעשה ע"י מעשיו, אבל כיון דקפיד קרא וכתב דוקא היינו שגם מעשה שלו יקרא כותב