דברי יחזקאל מג

[יב] וע"פ כל האמור לעיל יש ליישב גם דברי הרמב"ם (פי"א מהלכות שבת הלי"ג) שכתב המגיה אות אחת ועשה אותה שתים כגון שחלק גג החית ונעשה שני זיינין חייב וכן כל כיוצא בזה ובמ"מ שם הביא דברי הגמרא דרב ששת מוקי לברייתא בחית שהגיהו לשני זיינין ורבא מוקי בד' לריש ומסיק דרבינו הביא אוקימתא דרב ששת יעו"ש ולא פירש טעמא דלמה השמיט אוקימתא דרבא ועיין בש"ג שעמד ע"ז יעו"ש, ואין לומר דאוקימתא דרבא נכלל במה שכתב הרמב"ם וכן כל כיו"ב, ז"א דלא נשמע מכאן רק הגיה שאר אות וחלקו ונעשה שתים כמו הגיה ע' ועלה בידו פ"ו וכיו"ב אבל אוקימתא דרבא באות אחת לבד לא נשמע עדיין מזה, ואף דכיון דאוקימתא דרבא ע"כ מיירי בהשלים לספר וכיון דכבר כתב הרמב"ם דהשלים לספר חייב וגם כתב כאן דדין הגהה כדין כתיבה א"כ ליכא שום חידושא באוקימתא דרבא כלל מ"מ טעמא בעי דלמה נקט הרמב"ם דוקא אוקימתא דרב ששת ולא הביא אוקימתא דרבא לבד והיינו לומדין ממנה גם אוקימתא דרב ששת דאם באות אחת חייב בשתי אותיות לא כ"ש, ואין לומר דקמ"ל בזה דאף דהזיינין עדיין אינן מזוינין ג"כ חייב, דהא לשיטת הרמב"ם דזיונין לא מעכבי ליכא חידושא כלל, וגם דעיקר הזיונין אינו אלא במזוזה וכאן לא מיירי כלל בספר דהא על כל שני זיינין בלבד חייב כיון דהם תיבה בפ"ע בלשון תרגום חייב דלא גרע מרושם לדעת הרמב"ם וכמש"ל. ונראה כיון דלפמ"ש לעיל דבכה"ג דנטלו לתגיה דדלת ועשאו ריש הו"ל חק תוכות דאף שהרשב"א בחידושיו העלה דבכה"ג לא מיקרי חק תוכות וכן הריטב"א שם והמרדכי בהקומץ רבה בשיטה זו אזלי מ"מ הרשב"א בעצמו חזר בו וכן דעת כל הפוסקים וכמו שנתבאר כבר בארוכה וכיון דאוקימתא דרבא ע"כ מיירי בהשלים לספר לכו"ע א"כ תיקשי כיון דהספר פסול לאו מידי עביד, וע"כ צריך לומר כמו שכתב הגרע"א בתשובה (סימן כ"א) דמיירי באחד מכ"ד ספרים דבלא"ה אין קורין בו בציבור רק דקודם שהגיהו אסור להשהותו משום אל תשכן באהליך עולה ולענין זה מועיל התיקון דתו אין בו איסורא ומותר להשהותו וכמו שפירש"י אבל בספר תורה כה"ג דאף לאחר התיקון אסור להשהותה דלמא יקרא בציבור ממילא לא תיקן כלום ופטור משום שבת יעו"ש, ומעתה תיקשי לפי"ז לפי דברי הרמב"ם (בפ"ז מהלכות ס"ת הלי"ב) דנראה מדבריו דהא דאסור להשהות ספר שאינו מוגה הוא דוקא בספר תורה לבד ולא בשאר ספרים יעו"ש ובהגהמי"י שם הביא דעת הפוסקים החולקים ע"ז יעו"ש, וא"כ הך אוקימתא דרבא לכאורה ל"ל פתרי כלל דאם מיירי בספר תורה הא לא תיקן כלום ואם בכ"ד ספרים א"צ כלל לתיקונו ועדיין פעור משום שבת, ומ"ש הרמב"ם (פי"א מהלכות שבת הל"ע) דהכותב אות אחת והשלים את הספר חייב ע"כ מיירי בס"ת דוקא וסתם ספר הוא ס"ת, וכן משמע מלשון הרמב"ם (פ"ד מהלכות סוטה הל"ח) שכתב כתבה אגרת פסולה שנאמר בספר עכ"ל ופירש הכ"מ שם דמיירי שכתבה בלא שירטוט וכפירש"י בסוטה יעו"ש והרי דעת הרמב"ם (בפ"א מהלכות תפלין הלי"ב) דדוקא ס"ת ומזוזה צריכין שרעוט יעו"ש ועיין בדברי הרמב"ם (פ"ז מהלכות ס"ת הלע"ז) ובדברי התוס' פ"ק דגיטין (דף ו' ע"ב) ד"ה א"ר יצחק וכו' יעו"ש ובתשובת רע"א (סימן נ') ע"ש, ואין לדחוק בדעת הרמב"ם דס"ל דהשלים לספר חייב בלא טעמא דאל תשכן, דסברת רש"י פשוטה דאם בלא"ה מותר ללמוד בו הרי לא כתב רק אות אחת בלבד ואין זה מלאכה, דמה שמתקן לענין הקריאה לבד אין זה בכלל השלים לספר וכהשלים לתיבה חשיב וזה פשוט, וא"כ אוקימתא דרבא צ"ע. ולכאורה היה אפשר לומר עפ"י מה שכתב הרשב"א בסוף הבונה בהא דמוקי רב אשי אפילו תימא רבנן להשלים שאני וכתב הרשב"א וז"ל ולכאורה הוה משמע דוקא להשלים את הספר אבל להשלים את השם לא דאם איתא ליתני להשלים את השם ואנא ידענא דכ"ש להשלים את הספר אבל בתוספתא גרסינן כתב אות אחת להשלים את השם אות אחת להשלים את הספר חייב ואיתא נמי בירושלמי בפרק האורג עכ"ל, וא"כ י"ל דתירוצא דרבא דנטלו לתגיה דדלת ועשאו ריש דחייב אף דהספר לא מתכשר בהכי דהרי היה מותר לקרות בלא"ה מ"מ חייב דלא גרע מהשלים את השם אע"ג דהספר עדיין לא מתכשר בהכי מ"מ כיון דהוי מלאכה חשובה חייב וה"נ השלים לספר הוי מלאכה חשובה וכ"ז רק לדעת התוספתא דמחייבה בהשלים את השם, וכן א"ש הא דמבואר בירושלמי בפרק כלל גדול יש מוחק נקודה אחת וחייב עליה משום כותב ומשום מוחק היה כתוב דלת ועשאו ריש והובא לעיל והיינו משום דלשיטת הירושלמי דחייב בהשלים לשם ה"נ בהשלים לספר לא בעי שהספר יתכשר עי"ז משא"כ לדעת הרמב"ם (בפי"א מהלכות שבת הל"ט) שפסק דלהשלים את השם פטור ובעי דוקא מלאכה כזו שהספר מתכשר ע"י משו"ה השמיט אוקימתא דרבא, אולם אין לדמותם אהדדי דאפשר דהשלים את השם עדיף דמ"מ מתכשר מ"י כתיבה זו ונתקדש והו"ל מלאכה חשובה. ונראה דהך ברייתא אזלא בשיע' הירוש' דפ' היה קורא דלאוקימתא דרבא מיירי שכבר היה עליו תורת ריש מעיקרו רק שנפסל ע"י שנפל עליו טפת דיו ונעשה ד' וזהו חשיב כנדבק מלמטה דלא בטיל ממנו תורת אות ונמצא דהשתא כשמגיהו וגורר את הנקודה תו לא הוי חק תוכות כלל, רק דבזה חולק הרמב"ם ע"ד הרשב"א הנ"ל דלדעת הרשב"א בשיטת הירושלמי כשר בלא גרירה מטעם דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת ולדעת הרמב"ם אינו כשר בלא גרירה דאל"כ עדיין לאו מידי עביד כיון דהספר כשר בלא"ה, ועוד נראה דלא פליגי כלל דעד כאן לא קאמר הרשב"א דאפילו אינו גוררו כשר מטעם דכל הראוי לבילה אנא היכא דנדבקו מלמטה באופן שלא נשתנה מצורתו כלל אלא דעדיין שמו עליו רק דעיקר הפסול הוא מטעם שאינו מוקף גויל וע"ז ס"ל להרשב"א דכל שכבר היה עליו תורת אות כשר כהלכתו לא נפסל אח"כ, משא"כ בגוונא דילן שהיה רי"ש מתחלתו ונפלה עליו טפת דיו ונעשה דל"ת דתו אין שמו עליו בודאי מיפסל לכו"ע כל זמן שלא גררו, רק דאעפ"כ ס"ל להרמב"ם בשיטת הירושלמי דמ"מ מועיל גרירה שאח"כ להכשירו ולא מיקרי חק תוכות כיון דתחלת כתיבתו היה בהכשר וכמו דס"ל להסמ"ק שהובא בטוא"ח (סי' ל"ב) וכן דעת הכל בו הובא בב"י אהע"ז (סי' קכ"ה) דאפילו נשתנה לאות אחרת ג"כ מועיל גרירה וכמו שביאר באורך הגרע"א בחי' (או"ח סימן ל"ב סעיף י"ז) יעו"ש, ואפשר דע"ז פליג הרשב"א וס"ל דבכה"ג תו לא יועיל גרירה כנל דזהו בכלל חק תוכות ועיי"ש בחי' הגרע"א שמצדד ג"כ לחלק בין נשתנה לאות אחרת או לא לשיטת הרשב"א, ועפי"ז א"ש דברי הירושלמי בפרק כלל גדול הנ"ל דהיה דלי"ת ועשאו רי"ש חייב שתים משום כותב ומשום מוחק וע"כ דהספר כשר עי"ז ולא הוי חק תוכות משום דמיירי באופן שכבר היה עליו תורת רי"ש קודם שנפסל ומשו"ה מועיל גרירה והירושלמי אזיל לשיטתו בפרק היה קורא ומלמטה כשר היינו על ידי גרירה ולפי זה אתי שפיר אוקימתא דרבא לפרש דברי הברייתא, אבל הרמב"ם דהשמיט דינא דירושלמי וס"ל דגם מלמטה פסול וכמבואר בב"י (או"ח סימן ל"ב) בשם כל הפוסקים ושכן דעת הרמב"ם יעו"ש, משו"ה השמיע הך דינא דרבא מהלכה משום דלא משכחת לחייבו בהגיהו מדין השלים לספר כיון דהספר פסול מדין חק תוכות א"כ לאו מידי עביד ובאחד מכ"ד ספרים ג"כ לא משכחת לה כמו שנתבאר לעיל [יג] ובאופן אחר יש ליישב דברי הרמב"ם בטעם השמטת מימרא דרבא משום דלשיטתו ע"כ א"א לפרש