דברי יחזקאל מ

זיוני הא דלא בעי זיוני וכדאמר נמי בהקומץ רבה וכו' דאפילו קוצו של יו"ד מעכב דלא חשיב כתיבה אבל כתב גמור אסור לכתוב יותר מג' תיבות בלא שרטוט עכ"ל. [ועיין בחי' הרמב"ן פ"ק דגיטין (דף ו' ע"ב) יעו"ש]. וכוונתו להוכיח דאם נימא דלענין שבת חייב בכל לשון ואפילו אינו כתב אשורית א"כ אמאי פטור כשכתב אשורית בלא זיון הא לא גרע משאר לשונות *) וע"כ דכל שלא נכתב באשורית וכהלכתו לא חשיב כתב. ולפי המבואר בתשובת רע"א (סימן כ"א) בשם ספר התרומה (סימן קי"ד) לפרש הא דבעי זיוני היינו דהכותב רוצה לזיינם פטור כיון דעדיין לא נגמרה מלאכתו ולא מטעם דעדיין לא חשיב כתב בנא זיונין דאין הזיונין מעכבין יעו"ש אין להוכיח כלל מזה, אלא דדעת רבינו שמחה דכל שכבר נגמר האות בכשרות שנו לא גרע משם משמעון דחייב אף שדעתו נכתוב יותר, ועיין במנחות (דף נ"ז ע"א) דאם הניח בשר על גבי גחלים בשבת ונצלה בו כגרוגרת מצד אחד חייב יעו"ש ויש נחלק. אמנם לפמ"ש לעיל לדעת הרשב"א דברייתא דהגיה אות אחת מיירי בספר כמו שפירש"י א"כ ליכא להוכיח כלל מזה דאפשר דלא גרע מכל לשון ואעפ"כ פטור לענין שבת כיון דאין הספר כשר בלא זיון אם כן נח חשיב השלים לספר וע"כ צ"ל דס"ל כדברי הר"ן שביארנו לעיל דס"ל דשני זיינין חשיבי שתי אותיות נחייב בשבת דתיבה בפ"ע הם ומדפטר הש"ס בנא זיונין נענין שבת ע"כ מוכח מכאן דכל שלא נכתב באשורית וכהלכתו אינו כתב כלל וממילא בכתב גלחית פעור בשבת. [ט] והנה בתשובת נוב"י הנ"ל כתב נתרץ דברי האו"ז והג"מ שנא יקשה עליהם ממתניתין דבכל לשון חייב משום דמיירי בכתב אשורית אלא דהלשון הוא לשון לעז ולפי שהכותב שתי אותיות דחייב אינו חייב חנא א"כ האותיות הללו הם תיבה אחת בפ"ע בשום מקום וע"ז אמרה המשנה שאפילו אינם תיבה בלשון הקודש רק חם הם תיבה בשום לשון וכתבם בכתב אשורית חייב יעו"ש, ואחרי אשר נתבאר כבר מדברי האו"ז עצמו שמפרש מתניתין דכל לשון דוקא באשורית ויונית א"כ חידושו שנ הנוב"י אינו מוכרח. ואפשר לומר דבעי שיהיו נקראים אנו השתי אותיות תיבה אחת דוקא בכתב זה חבל מה שנקרחים בכתב אחר לא מהני כלל, נח מיבעי לדעת האו"ז דכל לשון נא מיקרי כתב כלל חם כן מה דיש להם מובן בלשון אחר אינו כלום דהא אין נו דין כתב כלל בלשון אחר ואינו רק רושם בעלמא, אלא אפי' לדעת הראשוני' דסברי דכל לשון מיקרי כתב לכל מיני מ"מ כל שאין להם ענין כונה בהך כתב שהם עצמם כתובים נא מיקרי מלאכה לענין שבת והרי הם כשתי אותיות נפרדות שאין להם חיבור כלל והו"ל שני חצאי מלאכה שא"א לצרפן. ועפי"ז יתבארו דברי רש"י בסוף הבונה במה שפירש באוקימתא דנטלו לגגיה דחית ועשאו שני זיינין והספר צריך לכך ומשמע מפירש"י דאם אין הספר צריך לכך לא היה חייב. ותמה המנ"ח (מצוה ל"ב) דבשלמא באוקימתא דנטלו לתגיה דדלת ועשאו ריש ע"כ צ"ל דמיירי בספר משום דעל אות אחד פטור רק בהשלים לספר חייב אבל שני זיינין כיון דהם תיבה בפ"ע כמו זז ממקומו למה צריך רש"י לחייבו מדין השנים לספר יעו"ש ולפמ"ש א"ש מאד דכאן כיון דמיירי בכתב אשורית צריך שיהיו גם תיבה בכתב זה ותיבת זז אינה אלא בלשון תרגום ולא מהני נחייבו אלא באופן שנקראים תיבה אחת באותו כתב עצמו, ואף דלפמ"ש רש"י במתניתין אליבא דת"ק דר"י דמשם אחד היינו שני אלפין אלמא דלא בעי תיבה בשום מקום, מ"מ כבר נתבאר דאליבא דהלכתא קיי"ל כחכמים דברייתא נגד ר"ש וכמו שביאר המ"מ. שוב מצאתי במרכבת המשנה (פי"א מהלכות שבת הלי"א) שכתב דלפי מה דקיי"ל דעל א"א דאאזרך פטור הא דתנן במתניתין נתכוין לכתוב ח' וכתב ב' זיינין פטור היינו אפילו אם נתכוין לכתוב בלשון תרגום דמלת זז בלשון תרגום כמלות נע ונד בלשון הקדש דאל"כ מאי אריא נתכוין לכתוב ח' וכתב שני זיינין אפינו נתכוין לכתוב שני זיינין בלשון הקודש וכתבו נמי פטור יעו"ש. הרי מבואר גם כן דדעתו דבעי שיהא נקראים תיבה באותו לשון עצמו שהם כתובים בו ולא כדברי הנוב"י הנ״ל אמנם לדברי הר"ן שכתב לדחות דברי הרשב"א דמשו"ה חייב בנטלו לגגיה דחית ועשאו שני זיינין אע"ג דבעלמא הו"ל חק תוכות משום דשבת שאני דמלאכת מחשבת מיקרי, וכן ועת הסמ"ג והמרדכי שנתבאר לעיל צ"ל דס"ל דבשני זיינין לבד סגי לחייב בלא השנים לספר וע"כ מוכח דס"ל כדעת הנוב"י דסגי אם נקראים בלשון אחר, אמנם לפמ"ש הגרע"א בתשובה (סימן כ"א) יש לדחות קצת יעו"ש. וראיתי עוד שם במרכבת המשנה שהקשה על מ"ש הרמב"ם שם (בפי"א מהלכות שבת הני"ג) המגיה אות אחת ועשה אותה שתים כגון שחלק גג החית ונעשה שני זיינין חייב והק' דמ"ש שני זיינין מא"א שפסק הרמב"ם דפטור] ונדחק נתרץ דמיירי שהם בתוך הספר יעו"ש. אמנם מלבד דסתימת הרמב"ם לא משמע כן, הלא גם תיקשי קושית הראשונים דבכה"ג הו"ל חק תוכות ואין לדחוק ולומר דדעת הרמב"ם כדברי הרשב"א הנ"ל דחשיב כמו שמפריד שני אותיות דבוקות זו בזו דהא כל הראשונים חולקים על זה וכ"ש שהרשב"א עצמו ג"כ חזר בו מזה כמבואר בחידושי רע"א (באו"ח סימן ל"ב סעיף י"ז) יעו"ש, ועיקר קושיתו אינו מובן כלל לשיטת הרמב"ם דגם רושם חייב א"כ מחייב על שני זיינין אף שאינן תיבה בפ"ע באותו לשון שהם כתובין וסגי שיהיו נקראים בלשון אחר בלבד שיהא להם שום מובן בפ"ע ואז לא גרעי מרושם וכל דברינו שכתבנו לעיל לשיטת רש"י דבכה"ג נא מחייב, היינו משום דלשיטת רש"י פטור מדין רושם לגמרי. [י] והנה בשלטי גבורים ס"פ הבונה כתב לתמוה על דברי התוס' ס"פ הבונה שכתבו דבלה זיונין פטור נענין שבת מהא דאמרינן נטלו לגגו של ח' ועשאו שני זיינין חייב אלמת דבלא זיונין ג"כ חייב יעו"ש, והנה על דברי התוס' נא קשה כ"כ דאפשר דכוונתם בהא דקאמר הא דבעי זיוני דקא מכוין לזיינם ומשו"ה כל זמן שנא זיינם לא נגמרה מלאכתו וכמ"ש לעיל בשם ספר התרומה ונתבאר באורך בתשובת רע"א (סימן כ"א) יעו"ש, חבל לדעת ההגמ"י בשם רבינו שמחה שכתבנו לעיל דעיקר טעמא דפטור בנא זיונין מטעם דנא מיקרי כתב עד שיכתוב כהלכתו ובלא זיונין לא חשיב כתב כלל תשאר קושי' הש"ג דאמאי חייב בנטלו לגגיה של ח' ועשאו שני זיינין כיון דחסר זיונין דהא אות חית לא בעי זיון כמבואר בתשובת רע"ח שם, ומצאתי בהגהות מיימוני (פ"א מהלכות תפלין) שהביא שם מחלוקת רש"י ור"ת בצורת החית דלדעת רש"י הגג שוה מלמעלה ולדעת ר"ת הוא שני זיינין וחטוטרת מלמעלה והביא ראיה לדעת ר"ת מסוגיא זו וז"נ כדאמרינן בפרק הבונה כגון שנטלה לגגה דח' ועשתה שני זיינין והרי הזיין צריכה זיון אלמא במחיקת אמצעית החית נעשית שני זיינין ותגין שלהם וכו' עכ"ל ונראה מדבריו שהסוגיא מירי באמת שע"י המחיקה נעשו הזיונין ג"כ וא"כ מיושב קושית הש"ג. *) הגה"ה במרדכי בפרק הקומץ כתב וז"נ ומיהו בגט מסופק ר"י אחר דנקרא ספר ויש שמצריכין לכל אות היקף גויל וכ"ש דיש להצריך זיונין וכו' ואין להביא ראיה, דלא בעינן זיונין מדאמרינן כתבו יונית ועדיו עברית כשר, דמ"מ כתב גמור הוא באותו לשון עכ"ל ומבואר דאות בלא זיון גרע משאר לשון ועיי"ש.