דברי יחזקאל לט

ומה שכתב הרמב"ם (פי"א מהלכות שבת הלט"ז) הכותב על בשרו חייב מפני שהוא עור אע"פ שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן הר"ז דומה לכתב שנמחק עכ"ל, לא תיקשי לפמ"ש בדעת הרשב"א דגם בכתיבה בעי מלאכה המתקיימת, דדוקא היכא דעיקר מלאכתו נעשתה רק לזמן מצד עצמותה, או מצד דעתו, לא חלה עליה תורת מלאכה מתחלה, משא"כ כאן דמצד מעשה הכתיבה הרי תוכל להתקיים לעולם, וגם אין בדעתו למחקו ולהעבירו ואם תחתך ידו באופן שתתקיים הרי ישאר הכתב לעולם ונמצא דמה שנמחק הכתיבה מחמימות הבאה למחר וליומא אוחרי זהו התחדשות שאינו מצד עצם המלאכה אלא דומה לאדם אחר שיבא וימחוק או יסתור הקשירה והבנין דודאי לא מיקרי מלאכה שאינה של קיימא, וזהו שדקדק הרמב"ם דמה שחמימות בשרו מעברת הכתב לאחר זמן דומה לכתב שנמחק ר"ל אחרי כן ע"י אחר שאינו שייך לעושה המלאכה כלל, משא"כ היכא שבדעת עושה המלאכה לסותרה ולמוחקה וכיו"ב בודאי דהו"ל רק מלאכה לשעה ולא חשיבא מלאכה זולתי מלאכת בונה שיצתה מכלל ל"ט מלאכות. והעולה מכל האמור דדעת רב האי ז"ל והרמב"ם והרשב"א בחדא שיטתא לחייב משום רושם גם אליבא דת"ק, דהא דוחק לומר דלדעת רב האי והרשב"א רישא דסימניות אתיא אליבא דר"י וכדאמר בירושלמי מדאוקי אביי דשמאלו דמתניתין מיירי בשולט בשתי ידיו ולא מוקי כונה ר"י וע"כ דרושם חייב מדין תולדת כותב וכמו שנתבאר. ענף ב [ז] ומעתה נפן לראות דעת הראשונים החולקים ע"ז ועומדים בשיטת רש"י דלת"ק רושם פטור מכל וכל ואפילו תולדה לא הוי. והנה מדברי הסמ"ג (לאוין ס"ה) והיראים (סימן ער"ד) שכתבו עיקר הכתיבה הוא בדיו ובקלף, תולדה דאורייתא בסם ובסיקרא וכל דבר שעושה רושם יעו"ש, ושבקו לרושם דמנה הרמב"ם לתולדה משמע דפטור לגמרי. וכן מתבאר מדברי הסמ"ג בהלכות גירושין (סימן נ') שכתב לחלק בין גט ושבת בדין חק תוכות וז"ל ת"ר וכתב ולא חקק וכו' ומתרץ הא דחק תוכות הא דחק ירכות פי' חקק תוך האות וחוצה לה ונשארה האות בולטת מאליה פסול דהא לא עשה שום מעשה בגוף האות אע"פ שלענין שבת נקראת כתיבה כמו שזכרנו למעלה נטלו לגגו של ח' ועשאו שני זיינין חייב, גבי שבת דוקא הוא דבר זה מפני שעל קרשי המשכן שהיו כותבין לסימן נא היו חוששין באיזה ענין היו האותיות עשויות, אבל במקום שנאמר וכתב צריך שיכתוב ירכות האותיות או יחקוק אותם שיעשה מעשה בגוף האותיות וכו' עכ"ל. וכן מתבאר גם מדברי המרדכי בפ"ב דגיטין וז"ל, וא"ת והלא כה"ג דחק תוכות מקריא כתיבה לגבי שבת כדאמרינן בפרק הבונה נטלו לגגו שנ ח' ועשאו שני זיינין חייב, וי"ל דהתם מלאכת מחשבת אסרה תורה ובמחשבה תלויין מיני דשבת וכיון שמתכוין לעשות אותיות אין קפידא באיזה ענין שנעשה רק שיהא ע"י מעשיו וכו' עכ"ל. ומבואר להדיא דרושם פטור לגמרי ובעי שיהא עליו תורת כתב אלא דאעפ"כ לגבי גט לא מהני ח"ת דבעי וכתב שיעשה מעשה בגוף האות ואז נקרא כותב, והך דינא ליתא לגבי שבת דמעשה המלאכה לא בעי שיהא עליה שם כותב רק כל שנעשה כתיבה על ידה מיקרי מלאכת כתיבה ובחק תוכות ליכא חסרון בעצם הכתב רק במעשה הכותב וכן נראה נמי כוונת הר"ן שנתבאר לעיל והג"ה הנוספת בר"ן שם דליחזי כתיבה אינה מדוקדקת כ"כ לפי הדברים האלו דגם חק תוכות מיקרי כתיבה]. [ח] וכן מתבאר גם מדברי האו"ז הלכות שבת (ח"ב סימן ע"ו) דכתב שם בשם ר"י בר' יואל דכתב גלחות לא חשיב כתב לענין שבת ודוקא כתב אשורית או כתב יונית חשיב כתב והביא ראיה מדגרסינן בירושלמי עלה דמתניתין דבכל לשון חייב מהו בכל לשון אלף אלפא ביתא ביטא ע"כ, והוא לשון יוני ומשמע או בגופן שלנו או בגופן יונית הוא דמיקרי כתב) ומהאי טעמא בקונה בית מנכרי בא"י הותר אמירה לעכו"ם לכתוב אונו אפילו בשבת דמיירי בכתב גלאית יעו"ש. וכן הובאו הדברים בקצרה בהגהות מיימוני (בפ"א מהלכות תפלין) וז"ל ועוד נראה לרבינו יואל ראיה מדאמר פ"ב דסנהדרין והניח להדיוטות כתב עברי וכתב ארמי והוא תרגום ואנן כמו הדיוטות והא דאמרינן בפ"ק דגיטין כותבין עליו אונו אפילו בשבת פי' בכתב גלחות דאינו אלא משום שבות דגזרו על שלהם אטו שלנו עכ"ל, ונשנו דברים אלו (בפ"ז מהלכות ס"ת) יעו"ש. ודברים אלו לא יתכנו אלא לדעת רש"י דרושם פעור לגמרי משום דבעי כתב ממש ומשו"ה י"ל דמלבד כתב אשורית או יונית לא מיקרי כתב, אבל להסוברים דרושם ג"כ חייב כתב גלחית וכיו"ב לא גרע מרושם. וזה נראה בכוונת המג"א (סימן ש"מ סק"י )שכתב על דברי ההג"מ הנ"ל וז"ל ותמהני דהרמב"ם כתב הכותב בכל לשון חייב ואפילו משני סמניות, ופי' המ"מ אפילו אינן אותיות ידועות רק סי' בעלמא כגון נונין הפוכין גבי ויהי בנסוע עכ"ל. והא דבעי זיוני היינו בכתב אשורית דכ"ז שלא זיינן לא נגמרה מלאכתן וכו' אבל בכתב עו"ג כיון שהוא כתב שלהן למה לא יתחייב וכו' ואפשר דפליג על הרמב"ם עכ"ל, והנוב"י (באו"ח סימן ל"ג מהדו"ת) תמה דלמה להמג"א להקשות מדברי הרמב"ם דהא ממתניתין דבכל לשון חייב הו"ל לאקשוי ומה הוסיף מדברי הרמב"ם יעו"ש. ולפימ"ש אין כוונת המג"א להקשות מלשון הרמב"ם דכל לשון חייב כמו שהבין הנוב"י דכבר פירש האו"ז ע"פ דברי הירושלמי דהיינו דוקא כתב אשורית ויונית, רק ממה שפסק הרמב"ם דכל לשון חייב, וסתם ולא חילק בין הלשונות, וכן ממה שפירש המ"מ דסימניות הוא נונין הפוכין וע"כ דלת"ק גם רושם חייב דהא הני לא חשיבי כתב וא"כ כתב גלחית ג"כ נא גרע מרושם, וע"ז מסיק דפליג על הרמב"ם וס"ל דבעי כתב ממש ורושם פטור ומשני סימניות יפרש כפירש"י ולענין שבת בעי דוקא כתב אשורית או יונית כנ"ל. והנה בהגה"מ (פ"ז מהלכות ס"ת) כתב וז"ל לשון רבינו שמחה ומה שנהגו היתר לכתוב כתבי הדיוטות בלא שרטוט משום דהכתיבה דקה שאנו כותבין שטרי הדיוטות אינו חשוב כתב דאפילו אם האות חסר זיון לא חשיב כתב לענין חיוב שבת האמור. כ"ש הכא דקא פריק בפרק הבונה ל"ק הא דבעי *) הגה"ה כוונתו דשבות דאמירה לעכו"ם באיסור הורה דהוי שבות גמור לא הותר בשביל ישוב א"י רק דמיירי בכתב גלחית דהו"ל שבות דשבות, וזהו מאי דמתמה שם הש״ס בהס"ד דקאמר כותבין עליו אונו אפילו בשבת, בשבת ס"ד ומשני אומר לנכרי ועושה והיינו דבלא אמירה לנכרי לא הותר גם כתב גלחית דהדר הו"ל שבות גמור והנוב"י (באו"ח מהדו"ת סימן ל"ג) כתב לתמוה על דברי האו"ז ממה דפריך הש״ס בשבת ס"ד ואי נימא דכתב גלחית מותר מדאורייתא א"כ י"ל דמיירי בכתב גלחית יעו"ש, ולא עיין בדברי האו"ז ובהג"מ הנ"ל שעיקר ראיתם הוא מהך סוגיא משום דלא מסתבר להו להתיר שבות גמור דלפ"ז ל"ל לשנויי ע"י שבות דאמירה לנכרי והלא הרבה שבותים אחרים יש לאשכוחי, ועיין בביאור הגר"א או"ח (סימן ש"ו ס"ק כ') מ"ש שם יעו"ש.