דברי יחזקאל לח

את הספר משום דהספר מתכשר עי"ז וא"כ שפיר דקדק הרשב"א דאי ס"ד בכה"ג דגורר מסביב להאות חשיב חק תוכות ואין האות מתכשר ע"י כך א"כ נהי דבשבת שפיר יש לחייבו ע"י גרירה זו משום דלא גרע מרושם אבל כיון דלענין ספר לא מהני בתיקון זה דהא עדיין פסול מטעם חק תוכות וצריך לגרור עוד כל האות או לכל הפחות מקצת ולכותבו מחדש להכשיר הספר וא"כ עדיין לא חשיב כתיבה לגבי שבת כיון דלא תיקן עדיין כלום, ומשו"ה הכריח הרשב"א דהספר מתכשר עי"ז וממילא חשיב השלים לספר אבל עיקר חיובו בשבת הוא באמת מטעם חק תוכות דהא לא עשה בגוף האות כלום מלבד הגרירה. איברא דלפ"ז צריך להבין מה שדחה הר"ן דברי הרשב"א דשבת שאני דחשיב כתיבה אפילו בחק תוכות ואין ללמוד מכאן לשאר מידי דבעי כתיבה ממש והלא הרשב"א ג"כ ע"כ ס"ל כן ואעפ"כ הוכיח ממה דסוגיין מיירי בספר וע"כ צ"ל דהספר מתכשר בכך ולא הוי חק תוכות, וצ"ל דס"ל להר"ן דאוקימתא דנטלו לגגו דחית לא מיירי בספר כלל דשני זיינין הן תיבה בפ"ע וכמו שהאריך המנ"ח (מצוה ל"ב) לתמוה על דברי רש"י דלמה הוצרך לפרש דאוקימתא דשני זיינין מיירי ג"כ בספר דהא שני זיינין נקראין בעלמא תיבה בפ"ע כגון זז ממקומו יעו"ש, ובגוף קושיתו יתבאר בסמוך ליישב דברי רש"י] ובר"ן שם השמיט לשון רש"י והספר צריך לכך יעו"ש משמע דנא מיירי בספר כלל, וא"כ שפיר דחה דברי הרשב"א דאין ללמוד מדין שבת לשאר מילי ואע"ג דאוקימתא דהגיה דלת ועשאו ריש ע"כ מיירי בספר גם לדעת הר"ן דהא אינו אלא אות אחת כבר הקשה כן בתשובת רע"א (סימן כ"א) על דברי הר"ן יעו"ש מ"ש לתרץ באורך. [ו] אמנם נראה דאפשר ליישב דברי הרשב"א אף אם נימא דשני זיינין חשיבי תיבה בפ"ע לחייבו משום שבת בלא דינא דהשלים לספר דמ"מ שפיר כתב הרשב"א להוכיח דלא מיקרי חק תוכות והיינו כיון דע"כ הך אוקימתא דדלת שעשאו ריש מיירי בספר ומסתמא ה"ה הך אוקימתא דשני זיינין מיירי ג"כ בספר, ועפי"ז שפיר הוכיח הרשב"א דאי ס"ד דהספר פסול ע"י תיקון זה אמאי חייב נהי דבלא ספר הוי חייב בנטלו לגגו דח' ועשאו שני זיינין היינו משום דחשיב מלאכה גמורה אבל בספר כיון דהוא פסול וע"כ סופו למחוק ולכתוב מחדש כדי להכשיר הספר א"כ מלאכה כי האי ה"ל מלאכה שאינה של קיימא, וכמו דאמר בפרק אלו קשרים לענין קשר העשוי להתירו דלא הוי קשר, וה"ה לכל מלאכות שבת דבעינן מלאכה של קיימא וע"כ דהספר מתכשר ע"י תיקון זה ומוכח דחשיב כתב לכל מילי ונראה להביא ראיה לזה דגם בכתיבה בעינן מלאכה של קיימא ממתניתין דלקמן כתב במשקין ובמי פירות ובכל דבר שאינו מתקיים פעור וכן מבואר ברמב"ם (פי"ח מהלכות שבת הל' ט"ו) חין הכותב חייב עד שיכתוב בדבר הרושם ועומד כגון דיו ושחור וסקרא וקומוס וקנקנתום וכיו"ב ויכתוב על דבר שמתקיים הכתב עניו כגון עור וקלף ונייר ועץ וכיו"ב וכו' עכ"ל הרי מבואר דבעי כתיבה מתקיימת ואל"ה לא מיקרי מלאכה של קיימא, ואין לדחות דהא דבעי בכתיבה בדבר המתקיים על דבר המתקיים אינו מדין מלאכת שבת אלא דהוא מדיני כתיבה ובשאר מילי ג"כ דינא הכין דהרי לענין גט כתב הרמב"ם (בפ"ד מהלכות גירושין הל"א) אין כותבין את הגט אלא בדבר שרישומו עומד כגון דיו וסקרא וקומוס וקנקנתום וכיו"ב וכו' על הכל כותבין את הגט וכו' על הדפתרא ועל החרס ועל העלין וכו' ובהל"ז כתב המקרע על העור תבנית כתב או שרשם על העור תבנית כתב הר"ז כשר, ובמ"מ שם תמה על דברי הרמב"ם וז"ל ועוד אני תמה בזה שהוא כתב (פי"א מהלכות שבת) הקורע על העור כתבנית כתב חייב הרושם על העור כתבנית כתב פטור אלמא שהרושם על העור אינו כתב וא"כ למה אמר בכאן כשר ואיני יודע בזה טעם נכון ואולי משום דקיי"ל דאפילו על העלה של זית כשר אע"פ שאינו מתקיים משא"כ לענין שבת כנזכר שם עכ"ל, וכן הביא הב"ש דברי המ"מ אלו (בסימן קכ"ה סק"ו) יעו"ש ומדחזינן דכתבו בדבר המתקיים על דבר שאינו מתקיים בגט כשר אלמא דחשיב כתיבה ואעפ"כ לענין שבת פטור משום דבעינן מלאכה של קיימא, אלמא דאפילו במלאכת כתיבה בעי נמי מלאכה של קיימא אע"ג דחשיב כתיבה לשאר מילי וא"כ ה"ה בנדון דידן דכתב חק תוכות בספר כיון דעומד למוחקו לאו מלאכה של קיימא היא. ונראה להביא ראיה דדינא דמלאכה של קיימא בשבת שייך בכל מלאכות ולאו דוקא בקשירה לבד מהא דאיתא בירושלמי (פרק כלל גדול הל' ב') מה קשירה היתה במשכן שהיו קושרין את המיתרים, ולא לשעה היתה אמר ר' יוסה מכיון שהיו חונין ונוסעין עפ"י הדיבור כמי שהוא לעולם ופריך מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה ומסיק מתופרי יריעות למדו נפסק היה קושרו וכו' מה בנין היה במשכן שהיו נותנין קרשים ע"ג חדנים ולא לשעה היתה א"ר יוסה מכיון שהיו חונים ונוסעים עפ"י הדיבור כמי שהיא לעולם ופריך מכיון שהבטיחן הקב"ה להכניסן לארץ כמי שהוא לשעה, הדא אמרה בנין לשעה בנין *) עכ״ל ומבואר מזה דאי לאו דילפינן דבנין לשעה חשיב בנין היה פטור גם בבנין לשעה וא"כ בכל מלאכת שבת שלא היתה לשעה אלא לעולם ליכא למילף דמלאכה לשעה חשיב מלאכה דרק בנין יצתה מכלל ל"ט מלאכות לענין זה כיון דעיקר הבנין שהיה במשכן היה רק לשעה. ולא נראה לחלק דדוקא במלאכת קשירה ובנין בעי מלאכה של קיימא דוקא ועומד לסתור אינו מועיל מטעם דאיכות המלאכה שלהם היא מצד החיבור דהיינו שמחבר חלקים הרבה לעשות מהן גוף אחד וכיון דעיקר המלאכה נעשה ע"י החיבור שלהם משו"ה כל שחיבורן עומד לסתור ואינו אלא לשעה לח מיקרי חיבור, וכמו דאמרינן בעלמא כיו"ב דעומד לתלש לא חשיב מחובר לענין תלוש ולבסוף חיברו, משא"כ בכתיבה דענין המלאכה אינה כלל מטעם חיבור, דז"א דמלאכת קשירה אינה דוקא במחבר שני חלקים ביחד דהרי קושר חבל אחד באמצע נמי חשיב קושר כמבואר בפרק אנו קשרים יעו"ש ועוד דגם במלאכת כתיבה שייך לומר ענין חיבור במה שמחבר האותיות אל הקלף שהרי כותב אותיות לבדן בלי קלף ליכא חיוב כלל ומה שמחייב הרמב"ם בצר צורה מטעם כותב הוא דוקא על הכותל דהוא חשיב כמו קלף ועיין במג"א (סימן ש"מ סק"י) שמצדד לענין תוחב אותיות של כסף בבגד דחשיב כותב ויעו"ש במחצית השקל, ועיקר המלאכה כאן אינו אנא החיבור לבד, ועכ"פ כתיבה בלי חיבור בודאי דלא חשיב כתיבה ועיקרו מה שמחובר ונקלט הכתב בקלף וא"כ כל שדעתו לסותרו לא מיקרי חיבור כמו קשירה ובנין. *) הגה״ה וצ"ע מהא דאמרינן בר"פ הבונה שכן קרש שנפל לתוכה דרנא מטיף בה אבר וסותמה יעו"ש ואם כן מצינו בנין במשכן שהיה לעולם ונילף מלאכת בונה מכאן ושוב ליכא להוכיח דבנין לשעה חשיב בנין וכמו דאמרינן לגבי קשירה דלא ילפינן מקשירת מיתרים כיון שהיה לשעה אלא מקשירת יריעות עצמן וה"נ לגבי בנין, ואין לומר דלש"ם דילן באמת גם בנין בעי לעולם דילפינן מקרש שנפל לתוכה דרנא דחשוב בנין עולם דהא לקמן (דף צ"ה ע"א) אמרינן דגודלת חייבת משום בונה לר"א אף דהוי רק לשעה ואפילו רבנן לא פליגי אלא מטעם דאין דרך בנין בכך כמבואר בסוגיא שם ועיין רמב"ם (פכ"ב מהלכות שבת הלכ״ו) ואולי י"ל דילפינן רק מאבות שהיה במשכן דהיינו הבנין עצמו של משכן ולא מקרשים שמעיף אבר לתוכן שאינו אלא תולדה וצ"ע.