דברי יחזקאל לז

אותיות הרבה והלכה כחכמים עכ"ל הרי דגם בכתב נקודה מלמעלה ג"כ פעור לת"ק ואמאי גרע משתי רשימות על נסר אחד דחייב לת"ק דר"י. ונראה דלפמ"ש הרמב"ם דאין חייב בכותב שתי אותיות אלא משם אחד כמו גג דד וכו' או אב דהם מלה בפ"ע אבל א"ח פטור דאין להם כונה בפ"ע וכמ"ש לעיל בשם המ"מ וא"כ ה"ה ברושם אע"פ דחייב מדין תולדה בזה לא עדיף מאב דידיה ואינו חייב אלא היכא ששתי הרשימות יש להן כונה בפ"ע וכ"ז שייך רק בקרשי המשכן וכמו שכתב הרמב"ם שכתב א' המורה על אחד וב' על שנים דזהו ענין וכונה שלהם אבל כאן שאין הכונה והענין יוצא מאלו הנוטריקון בעצמותן רק שזה הוראה להקורא שיגמור את כוונתו ויקרא בע"פ מה שלא נכתב בכתב ובכה"ג לא מיקרי מלה בפ"ע כיון שאין להם מובן וכוונה עצמית ולא עדיף מא"א דפטור. וכזה יש לומר גם בדברי הירושלמי בפרקין (הל"ד) ובגיטין (פ"ב הל"ז) וז"ל וכתב ונא המטיף ר' יודן בר' שלום ור' מתניה חד אמר בשלא עירב נקודות וחורנה אמר אפינו בשעירב נקודות וכו' ומסיק עשה כן בשבת מהו וקאי בתיקו לפי' הק"ע שם יעו"ש והנה להך מ"ד דס"ל דאפינו בשעירב נקודות ג"כ אינו מועיל בגט הוא מטעמא דאין זה כתיבה כלל וכמו שמבואר מדברי הרמב"ן בפ"ב דגיטין (דף כ' ע"ב) וז"ל ומסתברא כיון שהותר נכתוב בכל לשון בין בגופן שלנו בין בגופן שלהם ועל ענה שנ זית ועל יד שנ עבד נח בעינן מוקף גויל אלא כל אות שקורא אותה נא חכים ונא טפש כשרה בגט בין נוגעות בין אינן נוגעות ובירושלמי וכתב ולא מטיף ר"י בר שלום ור' מתניא חד אמר שנא עירב קורח ואחרינא אמר אפילו עירב את הנקודות ותנו בס"ת דבר ברור הוא שאפילו עירב חת הנקודות אין זה כתב עכ"ל, ואעפ"כ מספקא ליה להירושלמי נחייב בשבת דאפשר דמלאכת מחשבת אסרה תורה וחשיב כתב כל שקורא תינוק אותו אע"ג דל"מ לענין ס"ת וגט כמו שיתבח' לפנינו לענין חק תוכות כיו"ב, ולהך מ"ד דבעירב הנקודות מועיל לענין גט משום דנא גרע מכל לשון וכמ"ש הרמב"ן רק דבלא עירב אינו אות כלל רק סימן בעלמא יתפרש ספיקו של הירושלמי לענין שבת דמ"מ אפשר נחייב משום דכל שתינוק קורא אותו הו"ל מלחכה משום דלא גרע מרושם בעלמא אע"פ שאינו אות כלל או דגרע מרושם דהתם הרושם הוא ענין שמובן כוונתו מצד עצמותו אבל כאן שנא עירב הנקודות הוי כמו שקורא בע"פ ממש כיון שנא נכתבו האותיות כלל וע"י רושם זה מבין לקרות בע"פ ודמי לנוטריקון ולהך מ"ד דאפילו עירב הנקודות, מספקא ליה לענין שבת אליבא דרבנן דפטרי ברושם לדעת הירושנמי כאן כמ"ש נעול דאינו לר"י בעירב הנקודות לא גרע מרושם לענין שבת דהרי הוא תיבה שלמה בפ"ע ולהך מ"ד דנא עירב הנקודות אתיא הבעיא גם למ"ד רושם חייב משום דאפשר דכאן גרע מרושם דעלמא דדמי לנוטריקון. [ח] והנה יש להקשות לפי מה שנתבאר דלשיטת רב האי ז"ל בפירוש סימניות דמתניתין דהיינו נונין המנוזרין ע"כ מוכח דנת"ק גם רושם חייב מדין תולדה וא"כ הרשב"א שהסכים לפירושו ע"כ דס"ל גם כן דרושם חייב לכו"ע וח"כ תיקשי על מ"ש הרשב"א ס"פ הבונה (דף ק"ד ע"ב) גבי הא דאמרינן הגיה אות אחת חייב ומוקי דמיירי שנטלו לגגו של ח' ועשאו שני זיינין וז"ל מכאן נ"נ שזה נח מיקרי חק תוכות שאינו אנא כמפריד שני אותיות דבוקות וכן כשנענו לתגיה דדנת ועשאו ריש אינו אלא כמו שנפנה טפת דיו על האות ומעבירו עכ"ל, וכתב הר"ן ע"ז וז"ל ולי נראה דאין מכאן ראיה דלגבי שבת ליכא קפידא בין חק תוכות לחק ירכות דכל היכא דהוי מלאכת מחשבת מחייב שהרי אפילו מוחק ע"מ לכתוב חייב אבל במידי דבעינן כתיבה [דליחזי כתיבה] כי האי גוונא אין לנו עכ"ל, ונראה מדברי הרשב"א דס"ל דגם לענין שבת חק תוכות לא חשיב כתיבה והא זה ודאי פשוט דלדעת הרמב"ם ודעימיה דמחייבי גם ברושם חק תוכות לא גרע מרושם בעלמא, וכן מבואר בדברי הב"ש באהע"ז (סימן קכ"ה סק"ג) יעו"ש אלא דבמה שהעתיק הב"ש הך סברא בשם הסמ"ג והמרדכי דבריו תמוהין דהסמ"ג בהלכות גירושין (סימן נ') וכן המרדכי בפ"ב דגיטין כתבו להדיא לחנק בין גט לשבת כדברי הר"ן ולא מטעם דלא גרע מרושם וכבר תמה ע"ז בחידושי רע"א (באו"ח סימן ל"ב) יעו"ש, אבל עכ"פ הך סברא ברורה היא דלמאן דמחייב משום רושם א"א לפטור בחק תוכות וא"כ לכאורה דברי הרשב"א תמוהין דמאחר דתפס כשיטת רב האי דרושם חייב אמאי פטר בחק תוכות. ונראה דהנה בלא"ה קשה על עיקר דבריו שכתב להכשיר ולא הוי חק תוכות משום דאינו אלא כמפריד שני אותיות דבוקות או דדמי לנפלה טפת דיו על האות ומעבירו ונראה מדבריו אלו דאין עיקר הכתיבה נתהוה ע"י מעשה זו כלל אלא כיון דמתחלה היה אות גמור ע"י כתיבה כשרה נמצא דחשיב מעתה רק מתקן כתיבה ראשונה ובודאי דאם כתיבה ראשונה תהי' ע"י פסולים לכתיבה דנא נתכשר מעולם ע"י ואנו באין לעשותה כתיבה רק ע"י תיקון זה של הפרדת גגו של ח' או תיקון תגיה דדלית בודאי אינו מועיל דזהו הא נא עדיף מחק תוכות, ואפילו לפמ"ש הב"ש בחהע"ז (סימן קכ"ה סק"ה) דפסול שהתחיל מקצת האות ולא גמרו והכשר גמרו מהני נענין גט יעו"ש ועיין בתוס' רפ"ק דגיטין (דף ט' ע"ב) ד"ה מקרעין וכו' דאין כאן כתיבה גמורה אלא שרושמין קצת כדי נחתום עניו עדים וכו' ועיין בר"ן בפ"ב דגיטין (דף י"ט ע"ב) יעו"ש היינו משום דהתם אין עדיין תורת אות ע"י כתיבת הפסול לבד ועיקרו של האות נעשה רק ע"י מעשה הכשר מה שאין כן היכא שהפסול כתב כל האות והכשר מתקנו על ידי גרירה לבד נמצא דעיקר מעשה שנ הכשר שאינו בגוף האות כלל בודאי אין עניו תורת אות ע"י כתיבת פסול *) וא"כ אמאי מחייב הרשב"א בהך תיקון של גרירה נהי דמכשיר האות עי"ז חבל חין כאן מלחכת כתיבה בשבת, ולומר דכוונת הרשב"א לחייב מדין מכה בפטיש ע"י שמכשיר את הכתיבה אין זה במשמע כלל ועוד דבירושנמי (פרק כלל גדול הנ"ב) חיתא וז"נ יש מוחק נקודה אחת וחייב עניה משום כותב ומשום מוחק היך עבידא היה דלית ועשאו ריש עכ"ל הרי מבואר להדיא דהחיוב הוא מטעם כותב ונא משום מכה בפשוט. ולכן נראה לומר דבאמת גם לדעת הרשב"א חייב בשבת על כתיבת חק תוכות משום דנא גרע מרושם דהא ס"ל כדעת הרב האי או דאפשר דס"ל גם סברת הר"ן דבשבת נא בעי רק דין מלאכת מחשבת לבד ואעפ"כ הוצרך הרשב"א להך דינא דכה"ג נא מיקרי חק תוכות ונא סגי נחייבו ע"י הגרירה לבד, משום דהוקשה נו לפמש"כ רש"י בסוגיא דהתם ד"ה ועשאו שני זיינין והספר צריך לכך וכן באוקימתא שניה דעשאו ריש מיירי בספר וכמבואר בפירש"י והיינו מטעם דבעי שתי אותיות שהם משם אחד כגון גג דד שיש להם כונה בפ"ע אבל א"א פטור ואפילו לפירש"י דמפרש במתניתין דח"א ג"כ חייב מ"מ חנן קיי"ל כחכמים דפטרי בגמרא ות"ק דמתניתין הוא ר"ש דברייתא וכמו שנתבאר לעיל בשם המ"מ דקיי"ל הכי, ואם כן הנך שתי זיינין או דלית שעשאו ריש ע"כ מיירי בספר ואין החיוב חנא מדין כתב להשנים *) הגה"ה ועיין במרדכי פרק הקומץ רבה (דף כט) דקאי ג"כ בשיטת הרשב"א והביא ראיה מסוגיא דס"פ הבונה כמ"ש הרשב"א ולכאורה אין להעמיס בדבריו מ"ש בסמוך בביאור דברי הרשב"א אמנם המעיין היטב יראה שאפשר ליישב דבריו ע"פ דברינו.