דברי יחזקאל לו

לשיטת הרמב"ה ויעו"ש בתוספת רע"א. ומעתה נראה לומר דאם כוחב שתי אותיות שהם מלה בפ"ע זהו מיקרי כתיבה, ואם אינן מלה בפ"ע בשום מקום אין עליהם תורת כותב אלא רושם לבד ומשו"ה דקדק הרמב"ם לקרותן שתי אותיות משום דהן אותיות נפרדות ואין להם מובן ביחד ומשו"ה אינן כתיבה אלא רשימה וזהו שכתב הרמב"ם דאם כתב כתיבה בשבת היינו שם שיש לו מובן כמו גג יד, ואח"כ כתב שתי אותיות שאינן נקראין ביחד כגון י"א או י"ט שזכר הרמב"ם בפיה"מ הנ"ל דזהו אינו אלא רושם לבד דלרבנן אינו חייב אלא אחת דהו"ל אב ותולדה דידיה ולר"י הו"ל ב' אבות בפ"ט וחייב שתים ולא פליג ר"י על שתי אותיות דת"ק דכיון דהם מלה ושם בפ"ע הו"ל כותב אלא הנך שתי אותיות דקאמר ר"י היינו י"א או י"ט דלא מיירי בהו ת"ק וכן משמע מלשון הרמב"ם בפיה"מ שם, ומעתה שפיר יליף לה ר"י הנך תרתי אבות דכותב ורושם הכל מקרשי המשכן שהרי בקרש הי"ד היו כותבין וד שהוא מלה בפ"ע וזהו מתורת כותב ועל שאר הקרשים דהו"ל רק שתי אותיות לבד אינו אלא מתורת רושם ומה דנקט הרמב"ם שכתב בקרש אחד י"א וככה עד הי"ט חייב משום רושם היינו חוץ מן הקרש הי"ד דהתם תורת כותב עלה ולא תורת רושם דכל דהוי כתיבה ליכא דין רושם כלל כמבואר ברמב"ם שם. ואף דלשונו של ר"י אינו מדוקדק כ"כ לפי' זה דהלשון לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם משמע לכאורה דלאפוקי משתי אותיות של ת"ק קאמר דמה שמחייב ת"ק משום כותב קאמר ר"י לחייב משום רושם מ"מ הדברים ע"כ מתפרשים לפי דרך זה. [ג[ ומה שהכריחו להרמב"ם לפרש רושם חייב מדין תולדה ולא פירש כפרש"י ז"ל דלת"ק פטור לגמרי, הוא מטעם שלא נראה לו פירש"י לפרש סמניות היינו אחת בדיו ואחת בסיקרא וכמו שתמה הרשב"א ג"כ על פירש"י יעו"ש והוכרח לפרש דהיינו משני סימנים כגון שכותבים א' וב' לסימן שנים כמבואר בדבריו הנ"ל וא"כ מיכח ממתניתין דגם לת"ק חייב ברושם דהא סימנים אלו אינן מתורת כותב דהא אין להם מובן ואף דא' ב' הם מלה בפ"ע מלבד הסימן שהם מורים ע"ז מ"מ כשנעשו לסימן מיגרע גרע דתו אין נקראים כאחד ותנן לקמן כתב על שני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה פטור וע"ש בפיה"מ והך רישא דשני סמניות אתיא כת"ק ולא כר"י להך אוקימתא דבין בשמאלו מיירי בשולט בשתי ידיו ואם כן מוכח מזה דלת"ק רושם ג"כ חייב וע"כ דהוא מדין תולדה, ועפי"ז אפשר ליישב קצת מה שהקשינו לעיל דאם גם לת"ק רושם חייב אמאי מוקי מתניתין כר"י דוקא הא גם לת"ק א"ש דשמאל חייב מדין תולדה ולפמ"ש י"ל דא"כ הך דינא דשני סימניות מאו קמ"ל כיון דכבר ידעיון דרושם חייב מדמחייב בשמאל אבל לר"י לא שייך לאקשויי מאי חידושא דשני סימניות דהא מתניתין לא אתא לאשמעינן דיוקא דרושם חייב דהא ר"י בהדיא קאמר לה בסיפא וע"כ דרק גווני גווני נקט וכמו דתני תרתי בבי בכותב ועדיין צ"ע ובחידושי הרשב"א כתב וז"ל משני סימניות פי' רבינו האי גאון ז"ל שאינן אותיות ידועות בכתב שהן נקראות אלא סימנין בעלמא כגון נונין הפוכין דכתיבי גבי ויהי בנסוע הארון כדמפרש בגמרא דכל כתבי הקדש וכו' דכתיבי הדדי תהלים קיז וכדמפרש בגמרא דד' ראשי שנים הן אבל רש"י ז"ל פירש משני סימניות האחד בדיו והאחת בסיקרא ואינו מחוור בעיני דבבא זו אינה אלא בצורת האותיות ובבא שניה במינין שהן נכתבין ולמטה הוה לה למיתני הא עכ"ל, והנך שתי אותיות דנונין הפוכין אין עליהם תורת כותב בלל ואפ"ה חייב לת"ק וע"כ דדעת רב האי און ג"כ דלת"ק חייב רושם משום תולדה דכותב וכן נראה גם מדברי הרשב"א שהסכים לפירושו של רב האי ז"ל, אבל תמיהני לדעת הרמב"ם ודעימיה דמחייבי לת"ק גם ברושם מדין תולדה מהא דקאמר בירושלמי עלה דמתניתין מאן תנא סימניות רבי יוסי, וע"ש בפ"מ ובק"ע דלת"ק פטור כיון דאינו אלא לסימן בעלמא אינו אלא רושם ולא כותב וא"כ אמאי פסק הרמב"ם דרושם חייב גם לת"ק. ונראה דהרמב"ם ס"ל דש"ס דילן פליג על זה דהא מקשינן בגמרא בשמאלו אמאי חייב ומשני אביי דמיירי בשולע בשתי ידיו ואי נימא דסימניות חייב דוקא לר"י א"כ ע"כ רישא אתיא כר"י ואפילו לר' יעקב דמוקי לה כולה כר"י הוא רק משום קושיא דשמאל אבל בלאו הכי מודה לאביי אלמא דסימניות אתיא גם אליבא דרבנן. ועוד דבירושלמי (פרק כלל גדול הל"ב) איתא הצר צורה הראשון חייב משום כותב והשני משום צובע ועיקר חיובא דראשון משום שמסמן הצורה באבר או בדיו ומשו"ה חשיב כותב יעו"ש בפ"מ ובק"ע אלמא דגם רושם חייב משום תולדה דכותב ודוחק לומר דהך דינא אזיל דוקא אליבא דרבי יוסי, דכל הני הלכות דבירושלמי פרק כלל גדול הלכתא נינהו וע"כ דפליג אההיא דפרק הבונה, ומשו"ה פסק הרמב"ם כדברי הירושלמי פרק כלל גדול כיון דגם מש"ס דילן משמע כן וכפי שנתבאר, והך דינא שכתב הרמב"ם (בפי"א מהלכות שבת הל' י"ז) דהצר צורה בכותל חייב משום כותב מקורו הוא מדברי הירושלמי אלו דפרק כלל גדול, וכן הובא דברי הירושלמי אלו ברוקח (סימן ע') במלאכת צובע יעו"ש, ומשמע דגם דעתו דאליבא דת"ק אתיא וחולק על דברי הירושלמי דפרק הבונה דמוקי מתניתין כר"י, ועפי"ז יתיישב נמי שלא תיקשי לפירש"י דשני סימניות אחת בצבע ואחת בדיו מאי שייטא דרבי יוסי לזה ואמאי צריך לאוקמי בירושלמי אליבא דרבי יוסי *) ולפמ"ש דש"ס דילן פליגא אירושלמי א"ש. [ד] והנה לקמן במתניתין תנן כתב אות אחת נוטריקון פטור ופירש"י שכתב אות אחת ולמעלה כתב עליה נקודה להבין בה תיבה שלמה ע"כ ולכאורה כיון דעיקר הטעם הוא משום דליכא שתי אותיות רק אות אחד אבל אליבא דרבי יוסי דס"ל דסורט סריטה אחת על שני נסרים או שתי סריטות על נסר אחד חייב מטעם רושם א"כ באות נוטריקון הרי לא גרע משתי סריטות וחייב משום רושם וחכמים דפטרי התם ס"ל דלא כרבי יוסי וא"כ כל זה ניחא רק לפירש"י דלת"ק רושם פטור לגמרי אבל להרמב"ם ודעימיה דגם רושם חייב לת"ק מדין תולדה א"כ אמאי פטור באות נוטריקון. והנה מדברי הרמב"ם (בפי"א הלכות שבת הלי"ג) שכתב וז"ל הכותב אות אחת אע"פ שקורין ממנה תיבה שלמה פעור כיצד כגון שכתב מ והכל קורין אותה מעשר או שכתבה במקום מנין ארבעים הר"ז פטור ולא כתב דמיירי שכתב עליה נקודה מלמעלה כמו שפירש"י והיינו לכאורה דלטעמיה אזיל דס"ל דרושם חייב אליבא דכו"ע ומשו"ה בכה"ג שפירש"י חייב מטעם רושם כיון דהו"ל שתי רשימות יהי"ל כשתי אותיות ורק באופן שכתב רק אות אחת לבד אף אם נידון כרשימה ג"כ פטור דבעי שתי רשימות, אמנם מדברי הרמב"ם בפיה"מ שם שכתב וז"ל ונוטריקין הוא שיכתוב אות אחת מראש המלה ויובן מאותו אות כל המלה כמו שיכתוב ק' וינקוד עליה ויהיה רמז על קרבן או יכתוב מ' ויהיה רמז על מעשר וכו' ר"י ב"ב אמר כיון שהכל מבינים מאותו אות המלה כולה כאלו כתב *) הגה"ה וצ"ע לפירש"י מדברי התוספתא בפרק הבונה וז"ל והסורט סריטה אחת ע"ג שני נסרים או שתי סריטות ע"ג נסר אחד הר"ז חייב א"ר יוסי לא חייבו שתי אותיות אלא משום רושם שכן רושמין על קרשי המשכן וכו' עכ"ל אלמא דגם ת"ק מחייב ברושם ואליבא דרבי יעקב דמוקי בסוגיין דמתניתין כולה ר"י הוא גם בתוספתא י"ל כן, אבל לאביי קשה, וצ"ע.