דברי יחזקאל ל

מספקא ליה להח"א דאפשר דחייב משום תולש דאורייתא כמו בערלה משום דאפשר דפירושו של השרשין מפעפעין אותו דאין כלי חרס עומד בפני השרשין הוא כמ"ש בביאור הגר"א לירושלמי דהטעם מפני שיונק דרך הכלי חרם גם קודם נקובה וכמ"ש בסימן הקודם בהג"ה בשם הגר"א יעו"ש וא"כ לפ"ז כמו דחשיב מחובר לקרקע עולם ממש לענין ערלה ה"ה לענין שבת. ומה שתפס כתר"ה לדבר פשוט דהזורע בעציץ שאינו נקוב פטור מדאורייתא מטעם דאין דרך זריעה בכך ועשה סמוכין לזה מדברי הש"ס דמנחות דאינו אלא זריעה מדרבנן נפי מה שנתבאר אינו ראיה כלל דהתם איירי לענין כלאים ותרומה דבעי דין שדה ועציץ שאינו נקיב אינו בכלל שדה ואפילו לענין ערלה ג"כ לא מיקרי ארץ משא"כ לענין שבת שפיר דן הח"א לחייב כמו שורה חטין במים אע"פ דאינו במחובר כלל, ומה שכתב כתר"ה מדברי רש"י דאין דרך זריעה בכך וא"כ פטור גם מדין זריעה אין זו פירכא כלל דהנה מה דקאמר הש"ס אין דרך זריעה בכך עיקר כוינת הש"ס דלא מיקרי עוקר דבר מגידולו אלא דוקא במקום שדרכו לגדל כאן ולא בעציץ שאינו נקיב שאין דרכי לגדל כאן ואין הטעם משום דאין דרך מלאכה לגבי האדם העושה דודאי לגביה כיון דצריך ליה בכה"ג דוקא מייקרי דרך מלאכתו כך רק דלענין הגידולין לא חשוב עיקרן ממקומן דאין כאן מקומן כלל וא"כ כ"ז לא שייך לענין מלאכת זורע כיון דזריעה חייב גם בתלוש וא"כ בזורע בעציץ שאינו נקוב שפיר חייב אף דאין דרכן של זרעים להיות גדלים באופן זה מ"מ לענין מלאכת זירע לא בעינן רק שיהיה דרך המלאכה בכך לגבי האדם העושה ולדידיה ודאי דרכו בכך ועיין בתשובת הרא"ש (כלל ב' סימן ד') באורך. ז) ומש"כ כתר"ה על מ"ש דבעיא דירושלמי לענין דלעת קאי רק לר"ש דהכשר הוא מדין זרוע ולכן השמיטה הרמב"ם דפסק כרבנן, וע"ז כתב דאיני מובן דכיון דכלי חרם לא בעי נקיבה יהיו כנקוב וא"כ הדלעת חשיב מחובר בלא סיוע האילן וחשיב כזרוע כיון דיונק דרך הכלי ואין צריך נקיבת השרשים כלל עכת"ד, הנה מעכת"ה תפס בדברי הירושלמי דהספק לענין דלעת הוא לענין זרעים לבד כפי' השני של הר"ש (בחלה פ"ב מ"ב) ולא מיירי בנטע הדלעת באותו עציץ שהאילן נטוע בו, אבל המעיין בדברינו שם יראה דכל דברינו סובבים והולכים לפי' של הר"ש דמיירי בנטע הדלעת אצל האילן אבל בנטע בו דלעת לבד בודאי ל"ח כנקוב משום דאין זרעים יונקין דרך החרס בלא נקיבה וגם באילן גופיה נמי עיקר טעמא רק משום דסופו לפעפע ולנקב העציץ ולהתחבר לקרקע עולם כמבואר בדברינו וא"כ שפיר מיבעיא לי' בדלעת וכמ"ש שם. ואם כוונת כתר"ה להשיג דמאחר שכתבנו לעיל מונה דלדעת הרמב"ם צרור שעלי בו עשבים חשיב כעציץ שאינו נקוב משום דעץ בעי נקיבה ולפ"ז ע"כ ס"ל כדעת רש"י דחרם לא בעי נקיבה כמו דמוכח מסוגיא דמנחות (דף פ"ד ע"ב) ולפי"ז ע"כ צריך לפרש בדברי הירושלמי דבעיא דדלעת לא מיירי בנטע באותו עציץ שהאילן נטוע בו מאחר דחרס לא בעי נקיבה אלא פירוש הירושלמי הוא לפ"ז כפי' השני של הר"ש דמיירי בזרעים לבד ומסקנת הירושלמי דמאחר דנקוב אצל אילן נקוב אצל זרעים וכמו שכתב הר"ש בפ"ק דערלה שנתבאר לעיל בדברינו, דלפ"ז בפשוטו הו"ל להקשות מדברי הרמב"ם (בפ"י מהלכות מע"ש ונ"ר הל"ח) דהנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה אע"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות ע"כ ומיירי בכלי חרם כמבואר בכ"מ ומקורו מדברי הירושלמי רפ"ק דערלה הנ"ל וא"כ האיך פסק לענין זרעים דהו"ל כאינו נקוב והא כלי חרס לא בעי נקיבה לכל מילי, אלא דגם זהו לק"מ דכבר ביאר הגר"א ביו"ד (סימן רצ"ד ס"ק ס"ד) דהרמב"ם לא מפליג בין עץ לחרם כלל בעציץ לענין נקיבת אלא בכולן בעי נקיבה רק בספינה שהמים מלחלחין אותה מחלקינן בין עץ לחרס יעו"ש ועפי"ז שפיר יש לקיים פי' הראשון של הר"ש דבעיא דדלעת מיירי בנטע הדלעת באותו עציץ שהאילן נטוע בו וכמ"ש הגר"א להדיא בביאורו שם ועפי"ז נתקיימו כל דברינו בטעם השמטת הרמב"ם לאיבעיא דדלעת דירושלמי ענף ב [ח] איברא דלפי דרכנו בשיטת הרמב"ם דעציץ המונח ע"ג יתדות דינו כמחובר תיקשי דאמאי השמיט דינא דפרוזבול בעציץ נקוב דמנת אסיכי דמזה הוכיחו התוס' ברפ"ק דגיטין דעציץ נקוב דינו כמחובר אע"ג דמיפסק אוירא. וראיתי במנ"ח (מצוה ל"ב) שכתב דהרמב"ם לשיטתו אזיל דפסק בגבשושית שהניחה ע"ג יתדות חייב משום תולש דאורייתא ע"כ דהוי כתלוש משום דמיפסק אוירא ומשו"ה מדחה לדינא דפרוזבול, אלא שהקשה על דברי המחבר (בחו"מ סימן ס"ז) שהביא דין זה ולא זכר דעת הרמב"ם בזה ולומר דמפני שהוא דבר קל מדרבנן פוסק כדעת רש"י ותוס' דמ"מ אין דרכו להשמיט דעת הרמב"ם כידוע והשאיר בצ"ע. ונראה דהנה באמת יש להעיר על דברי התוס' שהוכיחו מדינא דפרוזבול דמונח ע"ג יתדות חשיב מחובר והא לפמ"ש בסימן הקודם דפשטות הדברים דאין השקלא טריא דפ"ק דגיטין אם יונק מן הקרקע היכא דמיפסק אוירא או לא אלא דלכו"ע יונק מאיירא אלא כיון דיניקה קלושה היא פליגי בזה ר"י ורבנן אם יש לו דין מחובר עי"ז או לא וכן ר"ז ורבא דפליגי במופסק אוירא ג"כ פליגי בדין תלוש ומחובר ולא אם יונק בפועל או לא. ומעתה יש להקשות דמנליה להו להתוספות דהא דכותבין פרוזבול על עציץ נקוב הוא מטעם דהעציץ גופיה יש לו דין מחובר דלמא העציץ חשיב כתלוש מאחר דמנח ומופסק איירא אלא דכיון דיונק בפועל מן הקרקע התחתונה א"כ הרי יש לבעל העציץ זכות יניקה בקרקע א"כ ע"ז גופיה יכולין לכתוב פרוזבול דלא גרע מהשאילו מקום לתנור וכיריים דכותבין עליו פרוזבול וכמו עציץ שאינו נקוב דמנח אארעא כותבין פרוזבול מטעם זה דהקרקע מושאל לו להחזקת העציץ וה"נ מושאל לו הקרקע ליניקת העציץ ומה לנו בזה שאין העציץ חשיב מחובר ע"י היניקה זו דמ"מ השתמשות בקרקע היא, ואין לומר דהתוס' לטעמייהו דס"ל דכ"ש לא סגי לפרוזבול אלא בעי שיעור חשוב כמבואר בחי' הרשב"א בגיטין (דף ל"ו ע"א) בשמם אהא דמשני הגמרא לא צריכא דמנח אסיכי והקשה הרשב"א דעדיין תיקשי והא איכא מקום סיכי וכתב בשם התוס' דמקום סיכי אינו חשוב יעו"ש, וא"כ ה"נ אפשר דמשי"ה לא כתבינן פרוזבול על שאלת הקרקע ליניקת העציץ משום דכיון דאין העציץ יונק אלא דרך הנקב א"כ גרע הרבה ממקום סיכי דאינו חשוב לכתוב עליו פרוזבול. דז"א דלפמ"ש רש"י בשבת (דף צ"ה ע"א) דאפילו הנקב בדופנו ג"כ מריח מן הקרקע אלמא דאין היניקה מתפשטת בשוה ובמצמצום כנגד הנקב דוקא דהא בניקב בדיפנו היניקה באה להעציץ דרך אלכסון וע"כ דגם באלכסון מריח מן הקרקע וא"כ גם בנקוב מלמטה היניקה מתפשטת גם באלכסון רחוק מעט מנקיבת העציץ וא"כ הו"ל יותר ממקום סיכי וע"ז כותבין פרוזבול ולא גרע מקלח של כרוב דכותבין פרוזבול עליו וכ"ש כאן.