דברי יחזקאל כט

בפועל להמים שחוצה להן, וע"ז כתב הרמב"ם דכלי שאינו נקוב שמלאוהו עפר עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לבזבז דתו לאו כלי חשובה לענין הכשר והמים שבתוכה חשיבי מים שבקרקע דאינם מכשירין את הזרעים כ"ז שלא נתלשו ונהי דאם יגביה הנך פירות שבעציץ מן המים יועיל ההכשר שאח"כ כ"ז שמשקה טופח עליהן אם ניחא ליה אח"כ דהא כיון דנתלשו יכולין אח"כ לקבל הכשר וכעין מתניתין (דמכשירין פ"ד מ"ו) צנון שבמערה נדה מדיחתו והוא טהור העלתו כ"ש מן המים טמא מ"מ דינא דמתניתין מיירי בעודן במים שבשטח הקרקע והפירות בתוך העציץ והטבלא שלא הגביהן ולא נתלשו המים שעל הפירות מהקרקע וכל זה מוכרח בדברי הרמב"ם בפי' המשנה להמעיין בדבריו שם. [ה] ומ"ש עוד מעכת"ה לפמ"ש דצרור שעלו בו עשבים לדעת הרמב"ם דינו כעציץ שאינו נקוב ופרפיסא דאביי מיירי בעציץ נקוב וכמו שפירש"י וכ"ש לדעת הרמב"ם דהוא גבשושית של עפר דעדיף טפי מעציץ נקוב דלפ"ז מאי קאמר ר"פ ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטולי מה דמיון הוא זה דצרור דר"ל הו"ל עציץ שאינו נקוב אבל פרפיסא נקוב אסור לטלטולי משום תולש וע"כ צ"ל דגם צרור דר"ל הו"ל כעציץ נקוב מצד רואה האויר מד' רוחות ולכן הרמב"ם דפסק כאביי דבפרפיסא חייב משום תולש דאורייתא ע"כ מדחה דינא דר"ל דצרור מהלכה דהא איסור דאורייתא לא הותר משום כבוד הבריות וכ"כ המג"א (באו"ת סימן שי"ב סק"ג) יעו"ש עכת"ד. הנה מפשטות לשון הסוגיא לא משמע דאביי פליג על דינא דר"ל בצרור שעלו בו עשבים אלא מלתא באפי נפשה קאמר מדלא אמר ופליגא דאביי כמו בכל מקום. ומה שהראה כבודו מדברי המג"א, הנה המג"א לא כתב שם אלא דהמחבר שהתיר לקנח בצרור שעלו בו עשבים פליג על דברי הרמב"ם דס"ל דבפרפיסא שמגביה מהארץ והניחה על יתדות חייב משום תולש דאורייתא דלפ"ז הו"ל לחוש לאיסור בדינא דצרור שעלו בו עשבים משום תולש דאורייתא והיינו אף דלהרמב"ם בעצמו ליכא איסור תורה בצרור משום דהו"ל כעציץ שאינו נקוב מ"מ המחבר הו"ל למיחש לדעת הר"ש דרואה מד' רוחות חשוב כמחובר משום דדינו כנקוב והו"ל ספיקא דאורייתא דלא הותר בשביל כבוד הבריות, או דהו"ל למיחש לדעת ר"ת ורוב הראשונים דעץ לא בעי נקיבה וכמו דמספקא ליה להשו"ע (בסימן של"ו סעיף ח') יעו"ש בביאור הגר"א ובחי' רע"א ולדידהו צרור דר"ל הו"ל עציץ נקיב וע"כ דהמחבר פסק בהך דינא דפרפיסא כדעת רש"י ותוס' דהחיוב תולש אינו אלא דרבנן א"כ ליכא כלל סרד איסור דאורייתא ומשו"ה הותר משום כבוד הבריות זהו כוונת דברי. המג"א, אבל בדעת הרמב"ם שפיר י"ל כמו שכתבנו דכיון דס"ל דעץ בעי נקיבה וגם רואה מד' רוחות ל"ח כמחובר ומשו"ה התיר ר"ל משום כבוד הבריות כיון דהאי תלישה אינה אלא דרבנן ואפשר דאפילו מדרבנן אין כאן איסור תולש כלל כיון דליכא יניקה מן הקרקע. (ודוקא לדעת רש"י ותוספת דיונק מן הקרקע שייך תלישה בזה לאסור מדרבנן] אלא דהאיסור הוא משום מוקצה ומשו"ה שרי בשביל כבוד הבריות, ופרפיסא דאביי מיירי בעציץ נקיב או גבשושית של עפר אבל פרפיסא דר"פ מיירי ג"כ בעציץ שאינו נקוב כמו צרור דר"ל ולכן אמר ר"פ ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטולה וע"ז דחי דאפשר דאסור מדרבנן רק דלצורך הותר משום כבוד הבריות, ואין להוכיח מדאמר אביי האי פרפיסא הואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא דאלמא פרפיסא דר"פ ופרפיסא דאביי בחד גווני ושניהם דין נקוב יש להם דאדרבה מדלא קאמר האי פרפיסא דמנחא אארעא והניחו ע"ג יתדות וכו' אלא הואיל ואתא לידן משמע דאינו ממש כהך פרפיסא דמיירי לעיל. [ו] ומ"ש מעכת"ה על מה שנסתפק (בח"א הלכות שבת כלל י"ב) לענין נוטע אילן בעציץ דאפשר דכיון דסופו לפעפע דחייב לענין שבת כמו דחייב בערלה (ביו"ד סימן רצ"ד) ועוד נסתפק שם (בנ"א כלל י"א) דאפשר דכל זורע בעציץ נקוב חייב דאף דתולש מעציץ שאינו נקוב פטור היינו דוקא לענין תולש דבעי דוקא שיתלוש ממחובר אבל בזורע הא לא גרע משורה פשתן וחטים במים דחייב אף דהוא בתלוש יעו"ש, וכתב כתר"ה דלפי המבואר בשבת (דף ק״ח ע"א) דמשו"ה תולש מעציץ שאינו נקוב פטור ולא חשוב עוקר ממקום גידולו משום דלאו היינו ריביתיה ופירש"י דאין דרך זריעה בכך יעו"ש וכיון דלאו דרך זריעה בכך ממילא פטור משום זורע ולא דמי לשורה פשתן וחטים במים דהתם דרכו בכך וכן מבואר ג"כ במנחות (דף ע') דזורע בעציץ שאינו נקוב הויא זריעה מדרבנן אלמא דמדאורייתא לא מיקרי זריעה דאין דרך זריעה בכך וא"כ בזורע אילן בעציץ שאינו נקוב דסופו לפעפע בקרקע עולם חשוב זריעה שדרכו בכך אף קודם שניקבו שרשי האילן את העציץ וחייב משום תולש דאורייתא מפני דחשיב כמחובר לקרקע עולם, וכתולשו מקרקע עולם דמי עכת"ד והנה השגתו של כתר"ה על הח"א בדינא דאילן בעציץ שאינו נקוב כבר נכללה בדברינו באות י"א אלא דמלשון כתר"ה משמע דאתי עלה מטעם דחשוב תולש מקרקע עולם אבל באמת אין זו השגה על הח"א כלל דאפילו נימא דע"י שסופו לפעפע בקרקע חשוב כמונח גם עתה בקרקע מ"מ חיוב תולש אינו אלא בעוקרו ממקום חיותו או גידולו ובכה"ג שעדיין אינו מחובר לקרקע עולם בפועל כלל ל"ש דין תולש ודמי לזרע חטין בקרקע ועדיין לא השרישו דאף דחייב מטעם זורע מיד כמבואר במנ"ח (מצוה רצ"ח) יעו"ש מ"מ אם ילקטם מתוך הקרקע אינו חייב משום תולש דכמאן דמנחי בכדא דמי כמבואר בשבת (דף מ"ה ע"א) יעו"ש, וה"נ הכא אף אם נדון דהאילן המונח בעציץ שאינו נקוב נדון ע"ש סופו וכמונח בקרקע עולם דמי מ"מ כ"ז שלא הושרש בפועל ל"ח תולש. ואם יש להשיג על דברי הח"א אינו אלא מטעם שכתבנו לעיל בדברינו דעיקר החיוב הוא מטעם שתולשו ממקום גידולו דהיינו מעציץ שאינו נקוב שגדל בו עכשיו דהא אפילו בעציץ שאינו נקוב הוה מחייבינן ליה מטעם זה אי לאו מטעם דלאו היינו ריביתיה ופירש"י דאין דרך זריעה בכך וא"כ באילן דדרכו לזרעו בעציץ שאינו נקוב ג"כ חשיב דרך זריעה בכך וחייב מדין עוקר דבר מגידולו כמו פיכרא מאונא דחצבא. אלא דאעפ"כ אין להשיג על דברי הח"א גם מטעם זה שכתבנו דאפשר דהא דקאמר לאו היינו ריביתיה אין הכוונה משום דאין דרכו בכך אלא דכל שדרך גידולו בכאן כמו פיטרא מאונא דחצבא מיקרי עוקר דבר מגידולו אבל בעציץ שאינו נקוב לא נקרא מקום גידולו בעציץ דאין דרך גידולו בכאן וא"כ באילן בעציץ שאינו נקוב כיון דמה דדרכו לזרעו כך, הוא מטעם שסופו לפעפע בקרקע עולם *) לא חשיב דרך גידולו בעציץ שאינו נקוב בשביל זה, רק דאעפ"כ *)הגה"ה וקצת ראיה לזה מהא דפוטר ר"ש תולש מעצין נקוב בשבת ולא חשוב עוקר דבר מגידולו כמו סיטרא מאונא דחצבא וכיון כיון דדרך זריעה בכך א"כ הו"ל ריביתיה, וע"כ צ"ל כיון דאין דרך גידולו בעצין אלא ע"י חיבורו לקרקע עולם לא מיקרי העציץ מקום גידולו אלא קרקע עולם וכיון דלר"ש לאו מחובר חשוב ממילא לא מיקרי תולש, ויש לדחות