דברי יחזקאל כז

בשביעית ר"מ אומר טומנו בעציץ כדי שלא יצמח ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר ונתתם בכלי חרם למען יעמדו ימים רבים אלמא דכלי חרס כתלוש דמי, התם נמי הא י"ל דמיירי בלא עפר דאינו יונק מן הקרקע כלל אלא מתקיים עי"ז. ועיין בר"ש (עוקצין פ"ב מ"י) דמבואר מדבריו דצרור שעלו בו עשבים דהתולש ממנו חייב הוא מדין רואה האויר מד' רוחות ולא מטעם דחשיב כעציץ נקוב אע"פ דדעת הר"ש (בפ"ב דחלה מ"ב) כדעת ר"ת דעץ לא בעי נקיבה וע"כ כיון דליכא עפר בצרור חשיב כאינו נקוב אי לאו דרואה האויר מארבע רוחות וא"כ כאן בפיטרא דחצבא דהיא בתוך החצבא ואינה רואה האויר אין לדונה כעציץ נקוב כלל, ובאמת בר"ש (בפ"ב דחלה מ"ב) דדחה שיטת רש"י דכלי חרס לא בעי נקיבה לא הזכיר הך ראיה מאונא דחצבא וכן מתוספתא דשביעית שהקשה רשב"ם. ועוד דאפילו נימא דדעת ר"ת בשיטת רש"י דכלי חרס כעפר ממש משוינן ליה ויונק דרך חרס לבד אפילו בלא עפר כלל ועיין ביראים (סימן ער"ד), מ"מ מאן לימא לן דהאונא דחצבא עומד בקרקע דחשיב כמציץ נקוב דהא ע"כ צ"ל דמיירי בעומד על רצפת עץ או של אבנים דהחיוב הוא רק משום דעוקרו ממקום גידולו לבד ולא מטעם חיבורו לקרקע עולם כמבואר שם בפירש"י ומשו"ה פריך שפיר מעציץ שאינו נקוב ועיין חי' הרמב"ן גיטין (כ"א ע"ב) וצ"ע. סימן ג לגדול אחד בענין הנ"ל ענף א מ"ש מעכת"ה להשיג על מה שכתבנו באות ב' דע"כ צ"ל דעציץ המונת ע"ג יתדות חשיב מחובר ממתניתין (דפ"ב דעוקצין מ"ט) קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאה חוץ לעציץ דחשיב לכו"ע מחובר מה שיצאת לחוץ אע"פ שאינו נוגע בארץ רק שיונק מאויר וה"ה לעציץ המונח ע"ג וחדות, וע"ז כתב כתר"ה דמדברי הרמב"ם שמפרש בפי' המשנה שם דמיירי בעציץ נקוב דרבנן ס"ל דמה שיוצא לחוץ חשיב מחובר מטעם דנמשך אחר העיקר הזרוע בעציץ נקוב ולר"ש מה שיוצא לחוץ חשיב תלוש דיונק מאויר וכמ"ש התוי"ט וכן ממ"ש הרמב"ם (פ"ב מטו"א הל"ט) קישות שנטעה בעציץ והגדילה אע"פ שיצאת חוץ לעציץ אינה מקבלת טומאה עכ"ל, משמע דרק משום שעיקר השורש בעציץ נקוב נגרר הכל אחריו אבל אם כל הגידולין באויר כגון ע"ג יתדות מקבל טומאה דחשיב תלוש. והא דתני בתוספתא דעציץ נקוב המונח ע"ג יתדות אינו מכשיר את הזרעים צ"ל דהרמב"ם מדאה אותה מהלכה מקמי סוגיא דשבת דפרפיסא שהניחה ע"ג יתדות חייב משום תולש, וגם כי לא הובאה התוספתא בגמרא וגם הרמב"ם לא הביאה עכ"ד. הנה אף כי התוי"ט נתן טעם לדברי הרמב"ם משום דהגידולין נמשכין אחר העיקר הזרוע בעציץ נקוב ועי"ש אכן המ"ל (בפ"ב מהלכות בכורים הל"ט) לא כתב כן אלא דמה שיוצא חוץ לעציץ יש לו דין מחובר מצד עצמותו לרבנן, וז"ל המ"ל שם אלא טעמא דת"ק הוא משים דאף מה שיצא לחוץ דינו כקרקע כיון שיונק מריח הקרקע ור"ש סובר דמה שיונק מריח הקרקע אין דינו כמחובר כי אם כתלוש וא"כ לדידן דקיי"ל כת"ק וכו' יוצא לנו דין אחר והוא השנוי בתוספתא דאם היה עציץ שאינו נקוב ויצאת לחוץ דכיון דמה שיצא לחוץ דינו כמחובר נעשה הכל מחובר וכו' עכ"ל הרי מבואר מדברי המ"ל כמו שביארנו דמה שיונק מאויר חשיב מחובר, דאין לחלק ביניהם וכמו שנתבאר שם. והא דנטה הרמב"ם מפי' הר"ש ומפרש הך מתניתין דקישות בעציץ נקוב לא מטעם דפליג על עיקר הדין לחשוב מחובר מה שיונק מאויר. אלא דהוקשה לו להרמב"ם לפי' של רש"י והר"ש דמיירי באינו נקוב ולר"ש חשיב הניף מחובר מפני שיונק מאויר והלא ר"ש ס"ל בכל התורה כולה דעציץ נקוב כתלוש דמי ורק לגבי הכשר משום דחשיב זרוע וכאן אין דרך זריעה לינק דרך הנוף ורק דרך שרש מיקרי זרוע וא"כ אמאי חשיב מחובר לר"ש מה שיוצא לחוץ ומשו"ה הוכרח הרמב"ם לפרש דמיירי בעציץ נקוב ומשו"ה לר"ש דוקא הגידולין שבתוך העציץ חשיבי מחוברין משים דיונקין דרך שורש וחשיב דרך זריעה בכך אבל מה שיוצא לחוץ שאינו יונק אלא מן האויר לא חשיב זרוע אבל לרבנן דס"ל דבכל התורה כולה עציץ נקוב כמחובר חשיב וגם דין הכשר מתורת מחובר הוא וכמו שנתבאר שמי משו"ה גם מה שיונק מן האויר מיקרי מחובר אף שאינו יונק מן השורש ולפי"ז רבנן ור"ש לטעמייהו אזלי, ונמצא לפ"ז דלדידן דקיי"ל כרבנן שפיר כתב המ"ל דיוצא לנו דינא דתוספתא וקישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב והגדילה ויצאת לחוץ חשיב הכל מחובר כדינו של הר"ש דכיון דהגוף משיב מחובר חוזר אח"כ ומשלשל יניקה להשורש שבתוך העציץ. ומ"ש כתר"ה דהרמב"ם השמיט להך דינא דתוספתא דעציץ המונח ע"ג יתדות דאינו מכשיר משום דס"ל דחשיב כתלוש, הנה מסתימת לשון הרמב"ם (פ"ב מטומאת אוכלין הל"ט) שכתב דהנטוע בעציץ נקוב הרי הוא כנטוע בארץ ולא כתב בעציץ נקוב המונח ע"ג קרקע משמע דאפילו במונח ע"ג יתדות דינא הכי, וכן ממ"ש הרמב"ם (בפ"ה מהלכות תרומות הלט"ו) עציץ נקוב הרי הוא כארץ משמע ג"כ דאפילו במונת ע"ג יתדות דינא הכי ואף דספינה שאינה גוששת פטור ורבי זירא משוה להו בפ"ק דגיטין, מ"מ הרמב"ם פסק כדיחויא דרבא דספינה שאני משים דעשויה לברוח ולא כמו שתפס כתר"ה דדעת הרמב"ם לדחות תוספתא מפורשת מהלכה מטעם שלא הובאה בש"ס דכמה תוספתות פסק הרמב"ם אף שלא הובאו בש"ס. ועיין במ"מ (פ"ד מהלכות גירושין הל"ב) ובביאור הגר"א (באהע"ז סימן קכ"ד סק"ו) וז"ל שמעתי ולא אבין כמה תוספתות שהביא הרמב"ם שלא הוזכרו בגמי כ"ל. [ב] ועיין במ"ל (פ"ב מביכורים הל"ט) שדחק הרבה במה שהשמיט הרמב"ם הך דינא דתוספתא בקישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב והגדילה ויצאה לחוץ דחשיב הכל מחובר כדעת הר"ש בפירושא דמתניתין הנ"ל, וכתב שם המ"ל דמסוגיא פ"ב דגיטין (דף כ"ב ע"א) דס"ל דבתר נקבו אזלינן מוכח דהך תוספתא לאו דסמכא הוא דאי נימא דהעיקר נגרר אחר הנוף גם בנקבו בארץ ונופו בחו"ל הו"ל למיזל בתר נוף ואף דאנן קי"ל בגיטין כרבא שם דאזלינן בתר נופו מ"מ מדלא אותיב לאביי מהך תוספתא ע"כ דברייתא זו לא שמיעא להו ויעו"ש שעכ"ז השאיר בצ"ע הרי דלא דן המ"ל רק לענין הך דינא דע"י הנוף שהוא מחובר לקרקע יחשב גם העיקר מחובר משום דנגרר אחר הנוף וע"ז כתב שהוא נגד