דברי יחזקאל כו

ואעפ"כ לענין הכשר חשיב כמחובר משום דהתורה רבתה בטהרת זרעים וכמ"ש לעיל, והך מ"ד דגריס חייב ס"ל דמה שאינו רוצה בהשרשתן אינו מבטלו מתורת מחובר רק דלענין תו"מ פטור מטעם שדה, ועיין ברמב"ם (בפ"ב מהלכות כלאים הלי"א) הטומן אגודת לפת תחת האילן וכו' אינו חושש שהרי אינו רוצה בהשרשתן וכו' יעו"ש ובשבת (דף נ' ע"ב) תד"ה הטומן וכו' וד"ה מקצת וכו' ובחי' הרשב"א שם יעו"ש. והנה מדקדוק לשון הגר"א שתמה על הרא"ש דדוקא לענין טומאה אמרו ולא לתרומות ומעשרות ושביק ערלה משמע דלענין ערלה מודה הגר"א לדינו של המחבר אלא עיקר תמיהתו על דברי הרא"ש בחשובה שלמד גם לענין תו"מ וע"ז תמה מדברי התוספתא דדוקא נפלה מפולת בארץ חשיב כשדה ולא בעליה והיינו מטעם דבתו"מ דאיכא דין שדה משו"ה ל"מ גג הבית דאינו בכלל שדה אבל לענין ערלה דלא בעי שדה משו"ה גם גג הבית בכלל ועיי"ש בביאור הגר"א (ס"ק נ"ז) שהביא דברי הירושלמי פ"ק דערלה לחלק בין ערלה ומעשרות בנוטע בתוך הבית יעו"ש ולפ"ז בהך דינא שחידש הרא"ש דהתולש בשבת חייב חטאת ג"כ יודה הגר"א דכיון דחייב בערלה אלמא דחשיב מחובר וא"כ גם לענין שבת מיקרי תולש, והא דגרס הגר"א בתוספתא ואם תלש פטור היינו ע"כ מטעם שאינו רוצה בהשרשתן דמיירי בעפר המעזיבה כמו שפירש הרע"ב ומשו"ה לא חשיב מחובר אף לענין ערלה רק לענין הכשר דהתורה רבתה, ועיקר תמיהת הגר"א הוא דדוקא מפולת בארץ מועיל ולא בעלייה אף שרוצה בהשרשתן בעפר המפולת וחשיב מחובר לענין שבת וערלה ואפ"ה לענין תו"מ ל"מ מטעם דלא מיקרי שדה אלא כבית דמי. וא"כ ה"ה במכוין ליטע בגג הבית נמי פטיר מתי"מ, וכן מבואר להדיא בתוספתא (פ"א דערלה) וז"ל הנוטע בספינה בעציץ ובראש הגג חייב בערלה נטעה בעציץ שאינו נקוב נשבר וחזר ונטעה בעציץ נקוב חייב. כ"ה גירסת הגר"א שם וע"ש במנחת ביכורים הרי מבואר להדיא דנוטע בגג חייב בערלה. ורב גדול אחד כתב דמדברי התוספתא אלו מוכח כדעת רש"י דחרם לא בעי נקיבה דאלו לדברי ר"ת דעץ לא בעי נקיבה א"כ תיקשי הך דינא דנוטע בעציץ שאינו נקוב פטור בערלה במאי איירי אי בעציץ של עץ הא לא בעי נקיבה ואף אינו נקוב כנקוב דמי ואי בשל חרם הא מבואר בירושלמי פ"ק דערלה דנוטע בחרס חשיב כנקוב משום דכלי חרס אינו עומד בפני שרשים וכמו שנתבאר לעיל וע"כ כשיטת רש"י והתוספתא איירי בשל עץ ומשו"ה בעי נקיבה ובעציץ שאינו נקוב פטור יכתב שזו ראיה שאין עליה תשובה נגד שיטת ר"ת. וליישב הקושיא נראה לפי"מ שנתבאר לעיל בדברינו לשיטת רש"י דכלי חרס לא בעי נקיבה ואפ"ה לענין הכשר מבואר בפרק המצניע דבעי נקיבה כשורש קטן מטעם דכל דדין חיבור שלו אינו מצד עצמות החיבור אלא מדין זריעה בעי שיזרע באופן שיוכלו השרשין להתחבר בקרקע וכל דליכא נקיבה כשורש לא מיקרי עדיין זריעה וזהו ג"כ טעמא דנקיבה מן הצד אינו מועיל בהכשר אע"פ דמועיל בעלמא לענין דין מחובר, ומעתה י"ל דלפי מ"ש בדעת הרמב"ם דבערלה לא בעי דין מחובר מצד עצמותו אלא מדין ונטעתם ודיני כמו הכשר לענין דין מחובר וזהו טעמא דירושלמי לדעת הר"ש בנוטע בעציץ דהשרשין מפעפעין ויוצאין אע"פ שאינן יונקין כלל מקרקע שתחת העציץ ולפ"ז בעציץ של עץ לדעת ר"ת אע"פ דיונק מן הקרקע ולא בעי נקיבה מ"מ לגבי הכשר וערלה לא יועיל מטעם דאין השרשין יכולין להתחבר בקרקע, ונהי דמדברי התוס' במנחות (דף פ"ד ע"ב) ד"ה כאן וכו' משמע דדעת ר"ת דאם כלי חרם כנקוב דמי היה מועיל גם בהכשר ועיין בתוס' פרק המצניע (דף צ"ה ע"ב) ד"ה טהור וכו' ובר"ש (פ"ד דחלה מ"ב) יעו"ש, היינו מטעם דס"ל דהך סברא דהתורה רבתה טהרה בזרעים אינה אלא אליבא דר"ש ולא לרבנן וכדעת הרמב"ם הנ"ל, אבל בערלה דכתיב ונטעתם וסוף שרשים לצאת מועיל לחושבו כמחובר אלמא דעיקרו תלוי בדין ונטעתם אף דליכא חיבור לקרקע עולם עדיין ע"י יניקה וממילא ה"ה להיפך היכא דאין סוף שרשים לצאת לא יועיל החיבור לבד רק בתו"מ דתלוי בדין מחובר מהני לדעת ר"ת, ועפי"ז יש להעיר במ"ש לעיל ליישב דברי הב"י באו"ח (סימן של"ו) במ"ש על דברי הרא"ש פ"ק דערלה יעו"ש. איברא דלדעת ר"ת בתוס' מנחות (שם) דמסיק דבשל עץ לא מהני נקיבה ג"כ יקשה מדברי התוספתא הנ"ל דבמאי איירי הך דינא דעציץ שאינו נקוב פטור אי בשל חרס הא חייב באילן ואי בשל עץ מאי אריא אינו נקוב אפילו נקוב נמי פטור דהא לא מהני נקיבה וכן בסיפא דנטעה בעציץ נקוב חייב ג"כ יקשה הכי דאי בשל חרם אפילו אינו נקוב נמי ואי בשל עץ נקוב מאי מהני. ולכן נראה מוכח מזה כמו שביארנו לעיל באורך לדעת הרמב"ם דהך דינא דנוטע בכלי חרם דמועיל בערלה מטעם שהשרשין מפעפעין אותו דאין כלי חרם עומד בפני שרשים אינו מטעם ששרשי אילן חזקים ויונקין דרך החרם, אלא דהוא מטעם דבערלה ליכא כלל דין נקיבה מצד מחובר אלא דהוא מדין נטוע כמו בהכשר לשיטת רש"י וכל שנטע בעציץ אע"פ שאינו נקוב כיון דסוף נטיעה זו להתחבר בקרקע ע"י השרשין שיתפשטו דרך העציץ ויתחברו לקרקע עולם מיקרי נטוע והרי הוא בכלל ונטעתם בארץ ובהכי סגי לגבי ערלה ודוקא בעציץ שאינו נקוב דאין זו נטיעה בקרקע עולם אלא בקרקע העציץ ואין זה מיקרי ארץ כיון שהוא בכלי ואין דרך לזרוע בדבר המטלטל וכמו שנתבאר בתשובת הרא"ש שהובא לעיל. ומעתה נראה דאף לשיטת ר"ת דס"ל דבשל עץ לא מהני נקובה הוא רק במקום דעיקרו מדין מחובר הוא דהיינו ע"י היניקה שמריח מן הקרקע דרך הנקב ובכלי עץ אינו מריח מן הקרקע כ"כ. אבל בערלה דלא בעי יניקה כלל אלא שיוכלו השרשים לפעפע בקרעע עולם משו"ה כל שנטעו בעציץ של עץ נקוב דהשרשין יכולין לפעפע דרך שם ולינק אח"כ מקרקע עולם ע"י חיבור ממש מהני דלא גרע מעציץ שאינו נקוב של חרס דמועיל בערלה. [טו] ואגב אירחא ארשום מה דקשיא לי בדברי התוס' במנחות (שם) שהקשה הר"ת לשיטת רש"י דכלי חרס לא בעי נקיבה וז"ל ועוד דסתם עציץ של חרם הוא כדמשמע בפ' שמנה שרצים (דף ק"ח ע"ח) מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא וכו' ופריך עלה מהתולש מעציץ נקוב וסתם חצבא דחרס הוא וכו' עכ"ל, וכוונתו להקשות דאמאי פריך הש"ס שם אהך דינא דתלש פיטרא מאונא דחצבא חייב מברייתא דדוקא נקוב חייב ושאינו נקוב פטור ואונא דחצבא כאינו נקוב דמי עד דמסיק שם דעציץ שאינו נקוב לאו היינו ריביתיה אבל אונא דחצבא היינו רביתיה ואף דאינו נקוב ג"כ חייב מדין עוקר ממקום גידולו, ולשיטת רש"י דאונא דחצבא הוא כלי חרס וא"כ הרי דינו כעציץ נקוב ממש וא"כ מאי מדמי לה הש"ס לעציץ שאינו נקוב, אבל איני מבין כראוי דהא זהו פשוט דאף אם נידון כלי חרס כעציץ נקיב היינו דוקא אם זרע בעפר העציץ בזה אמרינן דכיון דהעציץ הוא ג"כ מין עפר אינו חוצץ בפני היניקה אבל באונא דחצבא כיון דשם מיירי בלא עפר בודאי דאין הפיטרא יונקת מקרקע עולם דרך העציץ ומקום גידולה הוא החצבא לבד והחיוב הוא מדין עוקר ממקום גידולו ומשו"ה פריך דא"כ באינו נקוב ג"כ ליחייב מדין עוקר ממקום גידולו. וכן קושיא השניה שהקשו שם בשם רשב"ם מדברי התוספתא דשביעית הטומן את הלוף