דברי יחזקאל כד

בירושלמי נטע בו דלעת מאחר שהוא נקוב אצל אילן נקוב אצל זרעים אינו הכל מכלל הבעיא אלא האי מאחר הוא פשיטות על הבעיא וכ"כ מוהר"א פולדא שם יעו"ש, ולפ"ז מוכח מכאן כשיטת רש"י דכ"ח לא בעי נקיבה וע"ז כתב הר"ש והתלמוד שלנו אינו סובר כן כדפרשינן בפ"ב דחלה היינו דשם הביא שיטת רש"י דכ"ח לא בעי נקיבה ודחה אותה מכמה ראיות מהש"ס יעו"ש, ועפי"ז יתבארו גם דברי הב"י והגר"א הנ"ל שכתבו דמדברי הרא"ש בשם הירושלמי מוכח כדברי רש"י והיינו כמסקנת הר"ש כאן לפי' השני שפירש בפ"ב דחלה ודברי הרא"ש בהלכות ערלה שהביאו הב"י והגר"א הם ממש דברי פירוש הרא"ש דהך הוספה שהוסיף הר"ש והגמרא שלנו אינו סובר כן לא ס"ל להרא"ש, דהרי הרא"ש מסיק דשל עץ בעי נקיבה ולא חילק כלל בין אילן לזרעים וזהו אתיא רק לשיטת רש"י וזה ברור, ואפשר דמה שכתב הגר"א (באו"ח סימן של"ו) הנ"ל אחר שהביא דברי הרא"ש פ"ק דערלה ועיין בירושלמי שם דמספקא אם חשוב ג"כ כנקוב בזרעים עכ"ל כוונתו להקשות על פירוש הרא"ש דאינו מחלק בין אילן לזרעים משום דס"ל דהבעיא איפשיטא בירושלמי והגר"א ס"ל דהבעיא לא נפשטה ולפ"ז ע"כ צריך לחלק בין אילן לזרעים וממילא מוכח מדברי הירושלמי הפך דברי רש"י דכיון דנשאר בספק ע"כ מיירי בדלעת הנטוע באותו עציץ שהאילן שם וכמ"ש הגר"א בביאורו ליו"ד סימן רצ"ד הנ"ל *) ועפי"ז אין זה סתירה מדברי הגר"א אהדדי. [יג] והנה המ"ל (בפ"ב מהלכות בכורים הל"ט) כתב דאף דעציץ שאינו נקוב דינו כתלוש לכל מילי מ"מ אם נופו נוטה חוץ לעציץ על הארץ נעשה הכל מחובר, והביא ראיה לזה מדברי רש"י בחולין (דף קכ"ח ע"א) שפירש דמשו"ה ס"ל לרבנן דקישות שיצאה חוץ לעציץ נעשה הכל מחובר לפי שהנוף משלשל יניקה להעיקר וכתב אח"כ דאין לחלק בין טומאת אוכלין לשאר דברים דאדרבה איפכא מצינו דיש דברים שהם כתלושים לענין טומאה אף שהם מחוברים לשאר דברים כגון תאנים שצמקו באיביהן דאמרינן בהעור והרוטב (דף קכ"ח) דמטמאין טומאת אוכלין והתולש מהן בשבת חייב ומוכח שהדבר אשר יחשב מחובר לטומאה פשיטא שיחשב מחובר לשאר מילי, ועוד כתב שם להסתפק על הך מתניתין דכלי אדמה שהשרשים יכולין לצאת בהם ואע"פ שאינן נקובין כנקובין דמו אם יש ללמוד מכאן לענין תרומות ודכותיה ומסיק דלפי הנראה שוים הם בדינם והתוס' בפ' העור והרוטב הקשו ממתניתין דקישות שנטעה וכו' עלה ההיא דהמביא וכמ"ש משמע דס"ל דדין הכשר זרעים ותרומות הם שוים בדינם ויש ללמוד מזה לזה יעו"ש. ולפמ"ש לעיל דלשיטת רש"י דס"ל דנקב מן הצד חשיב מחובר ע"כ צריך לחלק בין הכשר לשאר מילי כדי שלא תיקשי מדברי התוספתא דמבואר להדיא דנקוב מן הצד לא חשיב נקב לענין הכשר וא"כ אין ללמוד כלל מהנך דינים דסגי בהכשר לחושבו כמחובר לשאר מילי ומה שהוכיח המ"ל מדברי התוס' בפ' העור והרוטב שהקשו מדינא דהכשר עלה דהמביא בפ"ב דגיטין דהתם מיירי לענין מעשר. אלמא דשוו להדדי, אינו ראיה דדוקא היכא דאנו רוצים ללמוד מהכשר אם חשיב מחובר ע"ז שייך שפיר לחלק כדאמר הש"ס בפרק המצניע דשאני הכשר דהתורה רבתה טהרה אצל זרעים דסגי בזריעה לבד אף שלא נעשה מחובר עי"ז אבל התם בגיטין דאין הספק כלל לענין תלוש ומחובר כלל אלא אם העיקר נגרר אחר הנוף או לא ע"ז שייך שפיר ללמוד דין תרומות ומעשרות מהכשר ומה שהוכיח המ"ל דטומאה חמירא משאר דברים לענין מחובר דתאנים שצמקו אע"פ דחשיבי מחובר לשבת אעפ"כ חשיבי תלוש לטומאה אין ראיה לפ"מ שפרש"י בחולין שם (דף קכ"ז ע"ב) ד"ה חייב חטאת אם לא יבשו עוקציהן וכו' יעו"ש ומיירי שתלשן עם עוקציהן והחיוב דשבת הוא עבור העוקץ לבד דחשיב ע"י שנעשה יד להפרי ומשו"ה לא בעי שיעורא בעוקץ וכן דעת התוס' בשבת (דף ק"נ ע"ב) תד"ה במחובר יעו"ש ועיין במג"א (סימן של"ו סק"א) ובמחצית השקל ובפמ"ג יעו"ש, אי נמי אפילו תלשן בלא עוקציהן נמי חייב לענין שבת שכך היתה קצירת סממנים במשכן כמ"ש התוס' בשבועות (דף מ"ג ע"א) ד"ה כבצורות וכו' יעו"ש. וכן יש להוכיח גם מדברי הר"ש דדין הכשר חלוק משאר מילי לענין דין מחובר דאיתא במתניתין (פ"ה ממעשרות מ"ב) בצלים משהשרישו בעליה טהרו מלטמא נפלה עליהם מפולת והם מגולים הרי אלו כנטועים בשדה ופי' הר"ש וז"ל טהרו מלטמא דכזרועין דמו ולא מקבלי טומאה כדאמר בירושלמי דריבתה תורה בטהרת זרעים על כל זרע זרוע אשר יזרע טהור אבל לשאר מילי כתלושין דמו ובחזקתן למעשר ולשביעית ודוקא השרישו בעליה אבל השרישו בקופה כתלושין הן לכל מילי ואם היו טמאים לא עלו מידי טומאתן ואם נגע בהן שרץ טהוריו, והן מגולין עלין שלהן בדרך גדילתן. כנטועין בשדה והתולש מהן בשבת חייב עכ"ל הרי מבואר להדיא מרישא דמתניתין דלענין מעשרות ושביעית חשיבי תלושין ואפ"ה לענין הכשר חשיבי מחוברין מדין זריעה דריבתה תורה טהרה בזרעים ונהי דמהא דחשיבי תלושין לענין מעשר ושביעית אין להוכיח דחשיבי כתלושין דאפשר דמחוברין חשיבי אלא דלא עדיף הך השרשה בעליה מנוטע בבית דפטור ממעשר משים דלא מיקרי שדה וכמו שנתבאר לעיל וגם בשביעית איכא דין שדה כמו שיתבאר בסמוך, מ"מ מדכתב הר"ש אבל לשאר מילי כתלושין דמו משמע דאף לענין שבת חשיבי תלוש דהא בסיפא דנפלה עליהם מפולת הרי אלו כנטועין בשדה כתב הר"ש והתולש מהן בשבת חייב משמע להדיא דברישא גם לענין שבת פטור, ומדחלוק דין הכשר משבת ע"כ דבהכשר לא בעי דין מחובר אלא זריעה לבד והיא כסברת הש"ס בפרק המצניע אליבא דר"ש וכשיטת רש"י הנ"ל דגם לרבנן דינא הכי. איברא דלפיו"ש לעיל לדעת הרמב״ם דאין חילוק בין הכשר לשאר מילי לענין דין מחובר והך סברא דרבתה תורה טהרה בזרעים לא נאמרה אלא אליבא דר"ש א"כ תיקשי מרישא דמתניתין כיון דתלושין הן לשאר מילי אמאי חשיבי מחוברין לענין טומאה, הן אמת דכבר פי' הרמב"ם שם טעם אחר וז"ל בצלים שהשרישו בעליה טהרו מלטמא לפי שאינם אוכל וכבר נפסדו עכ"ל, וא"כ אינו מדין מחובר כלל, אבל מדברי הרמב"ם (בפ"ב מהלכות טו"א הלי"ט) לא משמע כן שהרי כתב שם זרעים טמאים שזרעם הרי הצומח מהם טהור ואפילו בדבר שאין זרעו כלה והוא שהשרישו אבל קודם השרשה הרי הן בטומאתן וכו' עכ"ל ומקורו מהך מתניתין כמבואר שם בכ"מ, הרי דהוא מדין מחובר לקרקע ולא מטעם דנפסדו מתורת אוכל, ובר מן דין דברי הרמב"ם בפי' המשנה קשים מצד עצמותן דהא לענין נפסד מתורת אוכל בעי שיעורא שתפסל מאכילת אדם ולהפקיע טומאתן שתפסל מאכילת כלב וכאן הרי ראוין לאכילת אדם, ועכצ"ל דכוונת הרמב"ם בפיה"מ הוא ג"כ מתורת מחובר ומ"ש שנפסדו מתורת אוכל כתב בתוס' אנשי שם דכעין זה כתב רש"י בפסחים (דף ל"ד ע"ב) *) הגה"ה אבל בירושלמי הנדפס מחדש מצאתי בביאור הגר"א שפירש להדיא דבעיא דדלעת מיירי בנטוע אצל האילן באותו עציץ אלא שעדיין לא ניקבו העציץ הפך דבריו ביו"ד יעו"ש.