דברי יחזקאל כג

ועפי"ז יתיישב גם קושית המ"ל שם לשיטת רש"י דס"ל דכלי חרס לא בעי נקיבה ואפילו אינו נקוב כנקוב דמי מדברי הירושלמי דתלי טעמא באילן משום דאין כלי חרס עומד בפני שרשיו משמע דלענין שאר זרעים חשיב כאינו נקוב אלמא דבעי נקיבה יעו"ש, ולפמ"ש דהנך דינים אינן רק בערלה ובהכשר דהוא מדין נטיעה וזרוע ולא מתורת מחובר בעצמותו וכבר נתבאר לעיל ע"פ דברי התוספתא לשיטת רש"י דמשו"ה לא מהני נקיבה מן הצד בהכשר אע"פ דלענין שבת מועיל משום דכל דבעי דין זריעה בעי שיהיו השרשים יכולין להתפשט ולהתחבר אל הקרקע שתחתיה ובנקיבה מן הצד אין השרשים מתפשטין דרך שם דדרכן לפעפע דרך שולי העציץ וכמ"ש בשם ר"ח וא"כ גם בערלה אין דרך נטיעה רק באופן זה, ומשו"ה הוצרך הירושלמי לפרש טעמא משום דהשרשים מפעפעין דרך הכלי חרס ומשו"ה מועיל לענין ערלה והכשר להחשיבן כמחובר וכעין ההיא דכלי אדמה שהשרשים יכולים לצאת בהם דחשיבי כמחובר לעלין הכשר מה"ט ולא סגי במה שיונקים דרך החרס לשיטת רש"י וכמו שנתבאר לעיל, ומה שפסק הרמב"ם לענין כלי אדמה שהשרשים יכולין לצאת בהם אינם מכשירין את הזרעים דאע"פ שאינם נקובים כנקובים דמי והא דעת הרמב"ם דחרם בעי נקיבה וכמ"ש המ"ל (בפ"ב מהלכות בכורים הל"ט) וא"כ מה יועיל סוף שרשין לצאת הא כבר נתבאר שדעת הרמב"ם דהכשר ג"כ מדין מחובר הוא אליבא דרבנן דקיי"ל כוותייהו צ"ל דלענין כלי אדמה דהם כלים שלא נצטרפו עדיין בכבשן דרכיכי יונקין השרשים דרך שם כל שאפשר שינקבו אח"כ את הכלי וזהו כפירוש השני של המ"ל הנ"ל. ענף ג [יב] והנה בביאור הגר"א ביו"ד (סימן רצ"ד ס"ק ס״ד) כתב להוכיח מדברי הירושלמי דכ"ח בעי נקיבה וז"ל אבל בירושלמי משמע כדברי הרמב"ם דבכל ענין מדאיבעיא להו אי מהני ג"כ לזרעים הואיל והשרשים של אילן ניקבו אותו כבר אבל לשיטת רש"י א"צ לזה דהא נקוב הוא ג"כ לכל דבר וכו' עכ"ל ומשמע מדבריו דמפרש בעיא דרבי יונה לענין דלעת בשכבר ניקב הכלי ע"י שרשי האילן ואעפ"כ מסתפק לחושבו כעציץ שאינו נקוב לענין דלעת ויש לפרש בשני פנים:

א) דמיירי שהשרשים ממלאין כל חלל הנקב ומשו"ה מסתפק הירושלמי דאפשר דשרשי אילן חשיב כסתימת הנקב ואע"פ שהם עצמן יונקים דרך הנקיבה אבל לגבי דלעת חשיב כאינו נקוב ואין היניקה משתלשלת דרך השרשים של אילן אל הדלעת שאינם מחוברים להם ב) דמיירי באופן שאין שרשי האילן ממלאין כל חלל הנקב ומשו"ה לא חשיב סתימה בכך אלא דאעפ"כ אפשר דנתמעט הנקיבה עי"ז ולא הוי כשיעור שורש קטן או דאפשר דכיון שהשרשים יונקין דרך כאן אינם ממעטין את שיעור הנקיבה דהא עיקר טעמא דבעי כשרש קטן הוא מטעם דפחות מכאן אינו מריח מן הקרקע וכמ"ש רש"י בשבת (דף צ״ה ע"ב) ד״ה ועדיין וכו' ע"ש וכאן כיון דהשרשים של האילן יונקים אינן ממעטים הנקב לענין שלא יוכלו זרעים אחרים להריח דרך שם, אלא דלפ"ז תיהדר קושית המ"ל דלמה השמיט הרמב"ם בעית רבי יונה לענין דלעת [ועיין בר"ש ספ"ב דעוקצין]. והנה הרא"ש בהלכות ערלה (הלכות קטנות סימן ג) כתב וז"ל והנוטע בספינה אף על פי שאינה נקובה אם היא של חרס ומפרש בירושלמי שאין כלי חרס עומד בפני השרשין והן מפעפין דרך החרם ויונקין מן הקרקע אבל של עץ בעי נקיבה עד כאן לשונו והב"י (באו"ח סימן של"ו) כתב וז"ל כתב רש"י בפ"ק דגיטין דעציץ של עץ בעי נקיבה ליחשב כמחובר ושל חרס לא בעי נקיבה אם הוא מונח ע"ג קרקע, והתוספות כתבו להפך דבשל חרם בעי נקיבה ובשל עץ לא בעי נקיבה שהוא מתלחלח יותר מן החרס וכו', והרא"ש בהלכות ערלה כתב כדברי רש"י בשם הירושלמי וכ"כ רבינו בטור יו"ד (סימן רצ"ד) עכ"ל, והמ"ל הרבה לתמוה על דבריו וז"ל ותמהני איך יצאו דברים אלו מפה קדוש שהרי הדבר מבואר בירושלמי דטעמא הוא משום דאילן כיון שהוא חזק לא בעי נקיבה, ואמרינן תו בירושלמי סמוך לזה ר"י בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא כנקוב אצל אילן כנקוב אצל זרעים ע"כ, הרי הדבר מבואר דטעמא דירושלמי הוא משום דמחלק בין אילן לזרעים וכו' עכ"ל, אולם בדברי הגר"א (באו"ח סימן של"ו סק"י) אחר שהביא מחלוקת רש"י ותוס' כתב וז"ל ובירושלמי משמע כדעת רש"י והביאו הרא"ש בהלכות ערלה וכך פסק בטור יו"ד סימן רצ"ד וז"ל הירושלמי פ"א דערלה סוף הלכה ב' הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה רבי יוסי אמר מפני שהשרשין מפעפעין אותו רבי יונה מפיק לישניה כלי חרם עומד בפני שרשים, ר"ל בתמיה, הרא"ש שם וע"ש בירושלמי דמספקא אם חשוב ג"כ כנקוב בזרעים וע"ש וכו' עכ"ל, והוא כדברי הב"י הנ"ל הפך דבריו שכתב ביו"ד לסתור דעת רש"י מדברי הירושלמי אלו. ונראה ליישב דברי הב"י והגר"א ז"ל דהנה הר"ש (בפ"א דערלה מ"ב) כתב וז"ל והנוטע בספינה אע"פ שאינה נקובה (אם היא של חרס, פי' הרא"ש) אמרינן בירושלמי (שם) הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה רבי יוסי אומר מפני שהשרשים מפעפעין אותו מפני שהוא כנקוב אצל האילן דאין כלי חרם עומד בפני שרשים ומסיק דהוא הדין שחשוב כנקוב אצל זרעים (אבל של עץ בעי נקיבה, פי' הרא"ש) והגמרא שלנו אינו סובר כן כדפרשינן בפ"ב דחלה עכ"ל, והמ"ל (בפ"ב מהלכות ביכורים הל"ט) אחר שהביא דברי הר"ש (בפ"ב דחלה מ"ב) שפירש בעיא דירושלמי נטע בו דלעת באותו עציץ שהאילן נטוע בו ואגב אילן מהני לדלעת א"נ דלעת כאילן חשיב עכ"ל, הביא דברי הר"ש אלו וז"ל וראיתי להר"ש פ"ק דערלה וכו' כ' ומסיק דהרי הוא חשוב כנקוב אצל זרעים ע"כ והנראה דס"ל כפירש קמא ומשו"ה סתם וכתב דחשוב כנקוב אצל זרעים בהיותם נטועים אצל אילן דאלו לפי פירושו השני היה לו לבאר שזה דוקא בדלעת, עוד ראיתי להר"ש שכתב ותלמוד שלנו אינו סובר כן ע"כ, ולא ידעתי אהיכא קאי אם הוא אעיקר הדין דלגבי אילן אין הפרש בין נקוב לשאינו נקוב או אסיפא דמלתא דקאמר ומסיק דה"ה דחשוב כנקוב אצל זרעים אך בין הכי ובין הכי לא ידעתי מהיכן למד הרב שתלמוד שלנו חולק. ומ"ש כדפרשינן בפ"ב דחלה לא ידעתי מהו סוף דבר לא ירדתי לסוף דעת הרב עכ"ל המ"ל. והנה דברי המ"ל סובבים והולכים הכל לפי פירושו שפירש דמה שכתב הר"ש א"נ דלעת כאילן חשיב ליה הוא דלעת דוקא ולא שאר זרעים ועפי"ז השאיר דברי הר"ש בפ"ק דערלה בתימא, אבל באמת אין כוונת הר"ש לחלק בין דלעת לשאר זרעים גם לפירוש השני כמו לפירוש קמא, רק דלפי' קמא מיירי בעית רבי יונה שהדלעת נטוע אצל האילן ולפי' שני מיירי שהדלעת נטוע בפ"ע. והספק הוא אם הך דינא דאילן הוא מצד חוזק השרשים שלו וא"כ בזרעים בעי נקיבה או דטעמא דאילן הוא מטעם קלישת הכלי חרס וא״כ הוא הדין בכל זרעים וע"ז כתב הר"ש בפ"ק דערלה ומסיק דהוא הדין דחשוב נקוב אצל זרעים היינו דמפרש דהא דקאמר