דברי יחזקאל כב

בלשון אחרת בתמיה וכי יש כח בכלי חרס לעמוד בפני שרשי אילן, נטע בו דלעת באותו עציץ שהאילן נטוע בו ואגב אילן מהני לדלעת, אי נמי דלעת כאילן חשיב עכ"ל, והנה הך דשרשין מפעפעין מתפרש בשני פנים או משום דסופו לינקב שולי העציץ וכנקוב חשיב או דחוזק השרשין יונקין גם קודם הנקיבה ואין שולי העציץ חוצץ בפניהם וכמבואר במ"ל (שם) הנך טעמי לענין כלי אדמה שהשרשין יכולין לצאת בהם אינם מכשירין את הזרעים ואף אינם נקובים כנקובים דמי וכתב המ"ל וז"ל ואפשר דטעמא הוא כיון דעתידין לינקב כנקוב דמי א"נ דכיון דהוא באפשרות שינקבו אף קודם הנקיבה יונקין מהארץ וחשיבי כמחובר וכו' עכ"ל ולשני הפירושים קשה, לפי' הראשון מה יועיל דסופו לנקב אפילו למאן דאית ליה הך כללא דכל העומד לנקוב כנקוב דמי דהא בנקוב ממש כל שאינו מריח מן הקרקע כתלוש חשיב וא"כ בנקוב ע"י שסופו לינקב איך יחשב כמחובר, ולפי' השני מאי בעי נטע בו דלעת דמאחר דחשיב נקוב אצל האילן נקוב אצל זרעים והא טעמא דאילן שחוזק השרשין שלו יונקין דרך העציץ ואין לו כח לחוץ בפניהם אבל בזרעים לא שייך הך טעמא כלל.. ומתוך הדוחק יש ליישב קצת לפי פירוש השני דבעית ר"י לענין נטע בו דלעת הוא דאולי הדלעת מינק ינוק ע"י שרשי האילן שהם קולטים יניקה מן הקרקע ומשלשלים לדלעת שבעציץ, וכיו"ב איתא במתניתין (עוקצין פ"ב מ"ט) קישות שנטעה בעציץ והגדילה ויצאת חוץ לעציץ טהורה ופי' הר"ש דמיירי בעציץ שאינו נקוב וע"י הנוף חשיבי כל הקישות כמחובר וכן מתבאר מדברי רש"י בחולין (דף קכ"ח ע"א) וז"ל קישות שנטעה בעציץ שאינו נקוב וכו' ואם הגדילה ויצאה נופה לחוץ ונוטה על הארץ ויונק מריח הארץ דרך אויר כמחובר דמיא וטהרה כל הקישות שבעציץ לפי שחוזרים ויונקים מן הנוף הנוטה חוץ לעציץ עכ"ל, וה"נ אפשר לומר דשרשי האילן משלשלים יניקה לדלעת שבעציץ אע"פ שאין דומה לההיא דקישות דהתם מועיל הך שלשול יניקה לאותו מקצת המחובר אליו משא"כ כאן דכל חדא וחדא בפ"ע עומד מ"מ אפשר דכיון דשניהם טמונים בעפר העציץ משלשל חד לחבריה. אבל לפי"מ שנתבאר לעיל יש לומר דדוקא בערלה איתא להאי דינא ולא בתרומה ומעשר, דבתרומה ומעשר כיון דבעי דין שדה משו"ה כל דליכא חיבור העציץ לקרקע שתחתיה ע"י יניקה ממש ליכא דין שדה על העציץ כיון דבפ"ע עומד ולא בטיל אל הקרקע שתחתיה, אבל בערלה דליכא כלל דין שדה א"כ י"ל דהך דין מחובר דבעי בעציץ איני מצד עצמותו כמו לענין שבת דעיקרו מצד מחובר הוא אלא כיון דבעי ונטעתם בארץ משו"ה כל דליכא יניקה להעציץ מן הקרקע אינו נטוע בארץ. ומשו"ה היכא דהשרשים חזקים וסופם לינקב ולהתחבר בארץ דרך שולי העציץ נטיעה זו בכלל ונטעתם בארץ חשיב שהרי השנטע בעציץ חשיב כמו שנטע בקרקע ממש דסוף נטיעה זו לגדל בקרקע שתחתיה. ועד"ז יתבאר גם בעית ר"י בירושלמי לענין דלעת והיינו לפמ"ש לעיל מסוגיית הש"ס דפרק המצניע (דף צ"ה ע"ב) דלענין הכשר מודה ר"ס דעציץ נקוב חשיב כמחובר דהתורה רבתה טהרה אצל זרעים מקרא דעל כל זרע זרוע וביארנו דעיקר דין מחובר בהכשר אינו מצד עצמותו כמו בשבת אלא דהוא מדין זריעה לבד שאין צריך עוד לזריעה אחרת ולפ"ז לענין הכשר שפיר מועיל מה דסופו לינקב ג"כ כמו בערלה דכמו דהתם חשיב דרך נטיעה בכך בקרקע שתחתיה כמו כן הכא מיקרי זרוע בקרקע התחתונה. ולפ"ז בעית רבי יונה מתפרשת היטב דכיון דסופו של שרשי האילן לנקב שולי הכלי ממילא גם הדלעת סופו לצאת ע"י נקיבה ההיא, או דלא דמי דאילן נטוע מצד עצמותו כיון דדרכו לינקב מעצמו וכך הוא דרך נטיעה שלו משא"כ בדלעת דאין לו כח לינקב מעצמו אלא ע"י שרשי האילו שבעציץ זה ואם יעקרו אח"כ את האילן מעציץ זה תו חשיב אינו נקוב לענין הדלעת וא"כ הך נקיבת שרשי האילן לא מהני ליחשב זריעה רק לגבי נפשיה ולא לדלעת. ועפי"ז יתיישב מה שהקשה המ"ל (בפ"ב מהלכות ביכורים הל"ט) על דברי הרמב"ם שהשמיט בעית רבי יונה לענין דלעת יעו"ש וחכם אחד כתב ליישב דכוונת הרמב"ם דמה שכתב (בפ"י מהלכות מע"ש ונ"ר הל"ח) הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה אע"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות עכ"ל כוונתו לכלול בעיא דרבי יונה דאפילו נטע בו דלעת מ"מ לא מיקרי מחובר עי"ז עכ"ד אבל עדיין אינו מעלה ארוכה ליישב דברי הרמב"ם דעדיין יקשה דמהיכן ברירא ליה להרמב"ם דין זה מאחר דרבי יונה השאיר בתיקו אמנם לפמ"ש א"ש דהא ביארנו דבעית הירושלמי לענין דלעת מיירי לענין הכשר דהוא ג"כ מדין זרוע ולא מדין מחובר וכבר נתבאר לעיל בדברינו דהך סברא דנאמרה בש"ס לענין הכשר אליבא דר"ש אם קיימא גם אליבא דרבנן היא מחלוקת רש"י והרמב"ם, דשיטת רש"י דלרבנן ג"כ דינא הכי והרמב"ם ס"ל דאליבא דרבנן הוא מדין מחובר דכל התורה כולה יעו"ש וא"כ כיון דהרמב"ם פסק בזה כרבנן משו"ה השמיט בעיא דרבי יונה דאתיא אליבא דר"ש ולא הביא רק הך דינא דערלה דהוא אליבא דכו"ע, ולענין שבת אין להסתפק בדלעת אם מיקרי נוטע או תולש כה"ג לפי המבואר בשבת (דף ק"ז ע"ב) אמר אביי האי מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא מיחייב משום עוקר דבר מגידולו מתיב רב אושעיא התולש מעציץ נקוב חייב ושאינו נקוב פטור התם לאו היינו ריביתיה הכא היינו רביתיה ופירש"י לאו היינו ריביתיה דאין דרך זריעה שם אבל אלו שאמרנו דרך גידולן עכ"ל, ולפ"ז אם יצוייר דרך זריעה באינו נקוב בודאי חייב לענין שבת אף דאינו מחובר לקרקע עולם מ"מ כיון דמקום גידולו הוא מחויב משום עוקר דבר מגידולו כמו בתולש פיטרא מאונא דחצבא וכן לענין זורע באינו נקוב במקום דדרך זריעה בכך חייב משום זורע דנראה פשוט דכמו דמחייב לענין תולש פיטרא מאונא דאלבא מטעם עוקר ממקום גידולו אף דאינו מחובר לקרקע עולם ה"ה לענין נוטע במקום גידולו מחייב משום נוטע. ועפי"ז בנוטע על גג הבית דדרכו לזרוע כן וכמבואר בתשובת הרא"ש (כלל ב' סימן ד') חייב משום נוטע ותולש מדאורייתא אפילו לדעת הגר"א ביו"ד (בסימן רצ"ה ס"ק ס"ג) דפליג על הרא"ש וס"ל דלענין תרומות ומעשרות חשיב כעציץ שאינו נקוב כמו שיתבאר בסמוך מ"מ לענין שבת חייב דלא יהא גרע מנוטע ועוקר במקום גידולו ועפי"ז לענין שבת בנוטע בעציץ שאינו נקוב כיון דדרכו בכך ע"י שיתחברו אח"כ אל הקרקע שתחתיה חייב משום חולש ונוטע דאורייתא וא"כ ליכא לפרושי בעית רבי יונה אלא לענין הכשר לבד אליבא דר"ש לדעת הרמב"ם ומשו"ה השמיט הרמב"ם לבעיא זו ועיין בחיי אדם (הלכות שבת כלל י"ב) שנסתפק בכה"ג לענין שבת יעו"ש. *) הגה"ה ובירושלמי הנדפס מחדש ראיתי בביאור הגר"א שפירש להדיא דע"י שהאילן יונק דרך החרס אע"פ שלא ניקב יונק גם הדלעת, ואינו במשמע דכוונתו הוא מטעם שילשול היניקה מהאילן לדלעת, וצ"ל דכיון דהיניקה עוברת דרך החרס תוך העציץ מפי חוזק שרשי האילן ממילא יונק הדלעת להדיא מתוך העציץ.