דברי יחזקאל כא

למחלוקת ר"י ורבנן ולדיחויא דרבא טעמא דלא מהני גוששת הוא משום דעשויה לברוח ואין לה להתבטל אצל קרקע התחתונה כיון דאינה קבועה במקומה אבל עציץ דקבוע בטל לקרקע ומיקרי שדה. ואע"ג דבעציץ בלא"ה ליכא חסרון דנוטע בבית מ"מ כיון דכלי הוא ואינו בטל לגבי קרקע לא חשיב שדה ואע"ג דנקוב הוא מ"מ שם כלי לא בטיל מיניה עד שינקב כזית כמבואר בפ' המצניע (דף צ"ה ע"ב) יעו"ש. וכן לאידך דיחויא דאפילו רבנן מודו לגבי עציץ דמיפסק אוירא אבל מיא כארעא סמיכתא דמי היינו דאויר המפסיק בין עפר העציץ לקרקע שתחתיה מחלקן וממילא מה שגדל בתוך העציץ לא מיקרי יוצא מן השדה אבל בספינה חשיב הכל כמו קרקע אחת כיון דליכא הפסק, ולפ"ז ל"ש הנך טעמי אלא בתרומות ומעשרות ושביעית דהתם איכא דין שדה ומשו"ה בעי דוקא גוששת אבל בערלה דליכא דין שדה משו"ה חייב בכל גווני אפילו באינה גוששת ומיושבים דברי הרמב"ם. וראיה לסברא זו נראה מדברי התוס' בפרק המצניע (דף צ"ה ע"ב) ד"ה ורמינהו וכו' בסה"ד וז"ל ועוד פר"י דה"ק אין בין נקוב לשאינו נקוב לענין מעשר ופאה וכלאים דכיון דכתיב בהו שדה וכרמך וכן במעשר כתיב היוצא השדה שנה שנה חשיבי תלוש בין נקוב בין שאינו נקוב ואין בו חילוק אלא לענין הכשר זרעים וכל דדמי ליה כגון שבת שאינן תלויין בדבר שהוא חשוב שדה אלא בתלוש ומחובר ובהנהו לא הוי נקוב כשאינו נקוב וכו' עכ"ל, הרי מבואר להדיא דאף אם נימא דעציץ נקוב יש לו דין מחובר מ"מ לענין מעשר וכיו"ב דבעי דין שדה כתלוש חשיב והכוונה דמה שגדל בתוך העציץ אינו בכלל שדה כיון שהוא מוחלק מן הקרקע ע"י העציץ לא בטל לגבי קרקע שתחתיה. ועפי"ז יתבאר הסוגיא דרפ"ק דגיטין דמדמי שם דינא דמביא גט בספינה לענין בפ"נ ובפ"נ לפלוגתא דר"י ורבנן לענין מעשר וכתבו התוס' שם דכמו דחשוב לרבנן שם א"י על הספינה לענין מעשר ה"ה לענין גט, ולפי שיטת התוס' דהיינו רק מטעם מחובר דיונק מקרקע שתחתיה לכאורה אין לו דמיון כלל, אבל לפמ"ש דהוא מטעם דחשיב שדה א"י לרבנן אף באינה גוששת משו"ה ה"ה לענין גט חשיב כמביא מא"י אבל לר"י דס"ל דלא מיקרי שדה א"י משו"ה דינו כמביא מחו"ל, ולשיטת התוס' צריך ג"כ לפרש הכי דע"כ לרבנן דס"ל דחשיב מחובר מיקרי גם שדה א"י דאל"ה לא סגי בדין מחובר לבד וכמ"ש התוס' בהמצניע הנ"ל וכן לר"י דס"ל דלא מיקרי מחובר ממילא לא חשיב שדה א"י ג"כ דכל שהזרעים אינם יונקים מקרקע התחתונה וכתלושים דמי ממילא אינו מתבטל קרקע העליונה אל התחתונה ונמצא דמה שבספינה עומד בפ"ע ולא חל עליו שם שדה. ועפי"ז יתבארו גם דברי הריטב"א הנ"ל שכתב דלרבנן דלא בעי ספינה גוששת מ"מ למטה מעשרה בעי והיינו לפמ"ש הר"ש (בפ"ז דכלאים מ"ח) בשם הירושלמי דמעביר עציץ נקוב בכרם לא קידש אלא למטה מעשרה ולא למעלה מעשרה מהגפנים משום דרשות הכרם תופס רק עד עשרה, ולמעלה מעשרה לא מיקרי כלאים בכרם יעו"ש, ומשו"ה כאן בעי שתהא הספינה והעציץ למטה מעשרה דמיקרי עכ"פ ברשות השדה ואז יש לחושבם הכל כשדה אחת משא"כ למעלה מעשרה, אבל לענין מחובר כ"ז דיונק מיקרי מחובר אף למעלה מעשרה עד שתפסוק היניקה וע"ש בפי' מהר"י בן מלכי צדק ובשנות אליהו יעו"ש. והא דמבואר בתוספתא דעוקצין והובאה בר"ש (ספ"ב דעוקנין) עציץ נקוב שהניחו ע"ג יתדות אפילו גבוה אמה מן הארץ הר"ז אינו מכשיר את הזרעים ולדברי הריטב"א אפילו יותר. מאמה נמי מיקרי מחובר דהא חייב במעשר עד עשרה לכה"פ וללישנא אחרינא אפילו למעלה מעשרה יש לומר לפמ"ש לעיל לבאר סוף דברי התוספתא זו דדוקא מלמטה אבל מן הצד מכשיר וכתבנו ליישב קושית המ"ל על דברי רש"י בפרק המצניע שפירש דאפילו נקב מן הצד חשיב מחובר וכתבנו דהכשר שאני כיון דבעי זריעה שיוכלו השרשים להתפשט בקרקע ואל"ה לא חשיב זרוע דאין זה זריעה מעליא ומשו"ה בנקוב מן הצד דאין השרשים מתחברין כמ"ש בפירוש ר"ח ל"מ לענין הכשר אבל בשבת ומעשר סגי בדין מחובר לבד ומשו"ה בהגביה העציץ יותר מאמה אין השרשים יכולים עוד להתחבר בקרקע ע"י זריעה זו אבל במעשר דסגי במחובר מועיל גם ביותר מאמה. ואין להקשות דלפמ"ש דמשו"ה לא מהני בעשוי לברוח משום דלא מיקרי שדה אף דחשיב מחובר לענין שבת וא"כ בכלאים דבעי נמי דין שדה וכרם כמ"ש התוס' בפרק המצניע שנתבאר לעיל לא יועיל עשוי לברוח ובפ"ז דכלאים (מ"ח) תנינן המעביר עציץ נקוב בכרם הר"ז קידש אף דמופסק אוירא ועשוי לברוח י"ל דדוקא ספינה דעשויה לברוח אינה מתבטלת להקרקע התחתונה אבל עציץ כיון דאינו עשוי לברוח מתבטל אצל הקרקע אף בשעה שהוא מטולטל ממקום למקום ואף דמלשון רש"י בפ"ק דגיטין שכתב ספינה עשויה לברוח כלומר שהיא מהלכת כל שעה עכ"ל ומשמע דכוונתו לאפוקי בשעה שהספינה עומדת דחשיבה מחובר וחייבת במעשר הרי דעיקרה תלוי במה שהיא מטולטלת בפועל ממקום למקום לא מה שעשויה לברוח וא"כ לכאורה בעציץ נמי לא יועיל מה שאינו עשוי לברוח י"ל דדוקא לשיטת התוס' דהשקלא וטריא איירי לענין תלוש ומחובר והיינו אם יונק מן הקרקע או לא משו"ה אינו תלוי במה שעשויה לברוח אלא במה שהיא מהלכת בפועל ואל"ה הרי יונקת מן הקרקע וא"כ י"ל דרש"י יפרש ג"כ כשיטת התוס' בזה, אבל לפמ"ש בדעת הרמב"ם דעיקרו מדין שדה הוא א"כ שפיר יש לחלק דספינה שאני דעשויה לברוח ואפילו בשעה שאינה מהלכת לא מיקרי שדה משא"כ עציץ אפילו בשעת הילוכו כיון דאינו עתיד לברוח הוא בכלל שדה. אמנם אפילו אם נפרש כשיטת רש"י דעיקר תלוי מה שהספינה מהלכת בפועל וכן בעציץ בשעת הילוכו ל"ח שדה ואינו מתבטל אל הקרקע התחתונה נמי א"ש דהא מבואר שם בפירוש המשניות להרמב"ם דמיירי במניחו על הגפן וכן מבואר שם בפי' הר"ש בשם הירושלמי וכן מתבאר מדברי הרמב"ם (בפ"ה מהלכות כלאים הלכ"ג) יעי"ש ועיין בתוי"ט שם, ועפי"ז א"ש גם לשיטת התוס' דמפרשי דעשוי לברוח היא מטעם דליכא יניקה וא"כ ודאי דעציץ בשעת הילוכו חשיב עשוי לברוח לענין זה דתו אין לחלק בין ספינה לעציץ ואפ"ה במעביר עציץ נקוב בכרם קידש ועכצ"ל דמיירי במניחו על הגפן כאוקימתא דירושלמי, ואע"ג דבירושלמי מוקי במניחו רק לענין קידש אבל לאיסור לבד סגי במעביר י"ל דלאיסור דרבנן גזרו אף בעשוי לברוח דשמא יבא לידי איסור תורה אבל כלאים דאורייתא ליכא אלא במניחו למעלה מן הגפן או ע"ג קרקע וע"ש בירושלמי ובמה שפירש הפ"מ שם יעו"ש. [יא] ועפי"ז יש לבאר עוד דברי הרמב"ם (בפ"י מהלכות מע"ש ונ"ר הל"ח) הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה אע"פ שאינו כארץ לזרעים הרי הוא כארץ לאילנות ע"כ ומקורו מדברי הירושלמי פ"ק דערלה והובא בר"ש (פ"ב דחלה מ"ג) וז"ל הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה רבי יוסי אומר מפני שהשרשין מפעפעין אותו, רבי יונה מפיק לישניה כלי חרם עומד בפני שרשין, רבי יונה בעי נטע בו דלעת מאחר שהוא נקוב אצל האילן כנקוב אצל זרעים הוא, פי' מפעפעין כמו שאני חלב דמפעפע שחוזק יניקת האילן מפמפעת ועוברת. מפיק לישניה, כלומר אומרה