דברי יחזקאל כ

כיון דאין השיעור דין בעצמיות המלאכה אלא כדי שתהיה מלאכה חשובה ועיין בשבת (דף ע"ד ע"א) וכי מותר לאפות מכשיעור וכו' ובפירש"י שם. אמנם עיקר דבריו ליישב הקושיא משחיטה דמשו"ה לא מיקרי מרבה בשיעור כיון דלא בעי שיעורא, קשה לדעת הרמב"ם (פ"ח מהלכות שבת הל"ז) דבכל חובל חייב מטעם מפרק ואינו חייב אלא בכגרוגרת וצריך לדם דאל"ה הו"ל מקלקל יעו"ש ולפ"ז בכל שוחט אף דחייב משום נטילת נשמה אף שא"צ לדם מ"מ חייב גם משום מפרק דהא עיקר מה דבעי שיהא צריך לדם הוא כדי שלא יהא מקלקל וכיון דמתקן בשחיטתו בלא"ה לא הוי מקלקל וכיון דחייב משום מפרק ג"כ ומפרק בעי שיעורא כגרוגרות, א"כ עדיין תיקשי קושית המנ"ח הא איכא למיגזר בשחיטה לחולה שמא ירבה לבריא ובמקום עיף קטן ישחוט גדול וירבה בשיעור מפרק דזהו חשוב מלאכה של שיעור כמו קצירה דשייך בה דין מרבה בשיעור לדברי האור שמח הנ"ל. ענף ב [ט] ובעיקר דברי התוס' בסיגיין ובגיטין דהשוו דין עציץ המונח ע"ג יתדות לענין שבת ופרוזבול ומעשר משום דס"ל דעיקרם מדין מחובר הוא ולפ"ז כל השקלא וטריא בפ"ק דגיטין לדמות עציץ נקוב לספינה וכן דיחויא דרבא דשאני ספינה דעשויה לברוח או דשאני עציץ דמופסק אוירא הכל לענין מחובר הוא דאפשר דבמופסק אוירא או בעשויה לברוח ליכא יניקה במציאות משום דאינו מריח מן הקרקע בהנך גווני, או דאפילו איכא יניקה מ"מ אין לחושבו מחובר ע"י יניקה קלושה כזה ולפ"ז תיקשי לדיחויא דרבא דבעשויה לברוח לכו"ע כתלוש חשיב א"כ בפרפסא שהניחה ע"ג יתדות אמאי פטור מדאורייתא לשיטת רש"י והתוס' משום דמיעוט יניקה לא מיקרי תולש והרי זהו חשוב תלישה גמורה קודם שהניחו ע"ג היתדות מטעם דבשעה שמטלטלו הרי עשוי לברוח כמו ספינה וא"כ הרי נתחייב משום תולש דאורייתא ואח"כ כשמניחו על היתידות חשיב נוטע מדאורייתא ולפי מאי דמשמע מדברי התוס' פ"ק דגיטין דהך אוקימתא דעשויה לברוח קיימא להלכה וא"כ בפרפוסא דשמעתון אמאי פטור מדאורייתא, ודוחק לומר דכולה סוגיין קאי אליבא דר"ז דעציץ נקוב המונח ע"ג יתדות פלוגתא דרבנן ור"י ואינו מחלק בין עשויה לברוח או לא, דלפמ"ש התוס' בגיטין שם לצדד דהלכה כתנא דמתניתין דבעי דוקא גוששת דאימתי דר"י לפרש יעו"ש וא"כ בעציץ שהניחו ע"ג יתדות הרי תולשו לגמרי מחיבורו ואכתי חייב מדאוריי', וראיתי בספר דבר אברהם להגאון אב"ד דקובנה שליט"א (סימן כ"ה) שכתב שם דזהו באמת טעמו של הרמב"ם דמחייב בפרפיסא משום תולש דאורייתא ואין טעמו משום ממעט יניקתו יעו"ש אבל כבר נתבאר בדברינו דכאן אין לפרש בדברי הרמב"ם דחייב שתים דבכונה דקדק הרמב"ם לחייב בחדא משום תולש ובאידך משום נוטע ולפי"ד חייב שתים. והנה הריטב"א כתב בפ"ק דגיטין בשם י"מ דאף לרבנן דלא בעי ספינה גוששת מ"מ למטה מעשרה סמוך לקרקע בעי ואל"ה פטור ממעשר לכו"ע יעו"ש ואם גם דעת הריטב"א לפרש כל סוגית הש"ס שם לענין מחובר ועפי"ז יתפרש דעת הי"מ דמשו"ה למעלה מעשרה לא מהני לרבנן משום שפסקה היניקה למעלה מעשרה לגמרי, ולכאורה אין זה אלא דברי נביאות, ואף אם נפרש דכוונתם דלמעלה מעשרה כיון דקליש היניקה ל"מ למיחשביה מחובר מ"מ מהיכן יש מוצא ללמוד ולחלק בשיעורים אלו. [י] וע"כ נראה לומר דהרמב"ם יש לו דרך אחרת בסוגיא זו דהנה (בהלכות תרומות פי"א הל"ג) פסק הרמב"ם דדוקא ספינה גוששת חייב כר"י וכתנא דמתניתין דאימתי לפרש ואע"ג דמהסוגיא דרפ"ק דגיטין משמע דר"י ורבנן פליגי בזה, מ"מ הא כתבו התוס' שם דתרי תנאי אליבא דר"י יעו"ש ולענין ערלה פסק (בפ"י מהלכות מע"ש ונ"ר הל"ה) דנוטע בספינה חייב בערלה ומשמע דבכל גווני אף באינה גוששת וכבר התעורר בזה המ"ל (בפ"ב מהלכות ביכורים הל"ט) וכתב לחלק דע"כ לא בעי גוששת אלא לגבי זרעים אבל לגבי אילנות אינה גוששת כגוששת דמי וכעין דאמר בירושלמי פ"ק דערלה דהנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה אלמא דלאילנית אע"פ שאינם נקובים כנקובים דמי וה"נ לענין גוששת יעו"ש, ולפי המתבאר מדברי המ"ל שם לפום רהיטא בטעמא דמלתא דערלה לא בעי נקיבה דכיון דשרשי אילן חזקים שאין כלי חרס עומד בפניהם ומפעפין דרך החרס וכדאמר שם בירושלמי והביאו הר"ש (בפ"ב דחלה מ"ב) יעו"ש ומשו"ה כל דסופו לינקב יונקים אף קודם הנקיבה מן הארץ וזהו ג"כ טעמא דכלי אדמה שהשרשים יכולים לצאת מהם אינם מכשירין את הזרעים דחשיבי מחוברים מטעם זה יעו"ש, ולפ"ז לא שייך הך טעמא אלא לענין נקיבה דהוא מטעם יניקה להריח מן הקרקע ומשו"ה בשרשי אילן כיון דמריחין מן הקרקע בלא נקיבה משו"ה כנקובים דמו, משא"כ לענין גוששת דכיון דלענין תרומה ס"ל להרמב"ם דבעי דוקא גוששת משום דבלא"ה ליכא יניקה כלל אף דהספינה יש לה דין עציץ נקוב אפ"ה כיון דמיפסק אוירא או דעשויה לברוח אינה יונקת מן הקרקע או דיניקה קלושה היא א"כ מאי מועיל שרשי אילן לענין זה דנהי דאין הכלי חרם חוצץ בפני השרשים מ"מ הא לא עדיף מנקוב ממש דליכא חציצה בפני השרשים ואפ"ה אינם מריחין מן הקרקע, ועוד דהרמב"ם (בפ"א מהלכות תרומות הלכ"ג) לא חילק בין זרעים לאילנות בדין ספינה גוששת שהרי כתב שם בזמן שהספינה גוששת הרי הצומח בו חייב בתרומה ומעשרות ושביעית כצומח בארץ ישראל עצמה עכ"ל ומשמע דאף באילנות בעי גוששת אלא דעיקר החילוק הוא בין ערלה לתרומה ומעשר ושביעית כמו שיתבאר, דהנה הרמב"ם (בפ"י מהלכות מע"ש ונ"ר הל"ח) פסק דנוטע בבית חייב בערלה ולענין תרומה ומעשר פסק (בפ"א מהלכות מעשר הל"י) דנוטע בבית פטור והכ"מ שם הראה מקורו מדברי הירושלמי רפ"ק דערלה דיליף מקרא דכתיב עשר תעשר את כל תבואת זרעך היוצא השדה שנה שנה ובעי דוקא יוצא מן השדה ובית לא איקרי שדה אבל בערלה ליכא דין שדה כלל יעו"ש, והנה לפ"ז הא דבספינה חייב במעשר אע"פ שאין עליה שם שדה צ"ל כיון דהזרעים שבתוכה יונקים מקרקע שתחתיה דאיכא עלה שם שדה מיקרי יוצא השדה ואע"פ שגדלים גם מהעפר שבתוך הספינה מ"מ גם עפר הספינה בטל אצל קרקע שתחתיה וחשיב הכל שדה אחת ואין הספינה מפסקת כיון שהיא נקובה והזרעים יונקים משני המקומות ביחד וחשוב הך עפר שבתוך הספינה האלו מונח חוץ לספינה בקרקע שתחתיה שממנה יונקים הזרעים. ומעתה נוכל לומר דאפילו ר"י דפליג ארבנן וס"ל דבעי דוקא גוששת אין הטעם דבלא גוששת אין הזרעים שבתוכה יונקים מקרקע שתחתיה אלא דס"ל דאייתי בטל עפר הספינה לקרקע דוקא במונחת הספינה על הקרקע אבל באויר לא וממילא ליכא שם שדה על עפר הספינה וחשיב כנוטע בבית וזהו היה כל השקלא וטריא דרפ"ק דגיטין דר"ז הוה ס"ל דטעמא דלא מהני אינה גוששת משום דמובדלת מן הקרקע, ומשו"ה קאמר דעציץ נקוב המונח ע"ג יתדות באנו