דברי יחזקאל יט

יעו"ש וס"ל להר"ש דאין הכוונה שמתלחלח ע"י הקרקע שלמטה מעציץ אלא ע"י הקרקע שבתוך העציץ שמונח בכובד תמיד ואין האויר שולט שם בין הקרקע ועי"ז מתלחלח ויונק אח"כ מן הקרקע וא"כ כ"ז שייך בעציץ שיש בו עפר אב בצרור שעלו בו עשבים דלית ביה עפר כלל אינו מתלחלח כלל דשלטא ביה אוירא ומשו"ה חשיב כתלוש אי לאו טעמא דרואה האויר מארבע רוחות, ומעתה י"ל דגם לדעת הרמב"ם אף דעץ לא בעי נקיבה מ"מ בצרור שעלו בו עשבים כיון דגרע דל"ב ביה טעמא דמתלחלח רק טעמא דרואה האויר מארבע רוחות ודין זה לא ס"ל להרמב"ם כמו שנתבאר. ויש לצדד עוד דגם הרמב"ם ס"ל דנקיבה מן הצד חשיב כמחובר וכדעת רש"י והרשב"א הנ"ל ואעפ"כ יש לומר דצרור שעלו בו עשבים חשיב כעציץ שאינו נקוב, דהנה כבר נתבאר בדברינו בשם תשובת הרשב"א דאימתי חשיב עציץ נקוב כמחובר דוקא כשהנקב כנגד מה שטמון מהגזע בעפר העציץ אבל למעלה ממה שטמון לא וכו' עכ"ל ועפי"ז י"ל דבצרור שעלו בו עשבים כיון דגדלים מן העץ והוא חשיב כעציץ שאינו נקוב לא יועיל מה שרואין האויר מארבע רוחות לדונו כמו עציץ נקוב כיון דליכא עפר על הצרור א"כ אפילו נקיבה נמי לא יועיל דאינו מועיל נקיבה רק כנגד מה שטמון מן הגזע בעפר, ורק שהר"ש דן עלה לחשב כמחובר מצד דרואה האויר מארבע רוחות עדיף יותר מעציץ נקוב ולא בעי אפילו עפר נגד השרשים וביסוד זה פליג הרמב"ם עליה. ויש להטעים דברי הר"ש דמשו"ה מועיל רואה האויר מארבע רוחות אף דליכא שם עפר ושרשים אלא הענפים לבד דהנה לכאורה יש להקשות לפמ"ש הר"ש שם דמשו"ה מילא עפר עד שפתו הו"ל כטבלא שאין לה לבזבז דכיון דליכא הפסק בין העפר שהזרעים בתוכו להאויר שמארבע רוחותיו חשיב מחובר ובמילא עפר עד שפתו חשיב מחובר לענין שאם יוסיף עוד עפר למעלה מאוגני הכלי ויזר זרעים בתוכו דהנהו רואים האויר מארבע רוחות יעו"ש, וא"כ תיקשי לכאורה האיך כתב הר"ש לדון בצרור שעלו בו עשבים דחשיב רואה האויר מארבע רוחות, הא התם האויר רואה רק הענפים הגדלים למעלה א"כ דמי למילא עפר עד שפתו וזרע בעפר שבתוך אוגני הכלי דחשיב כעציץ שאינו נקוב כיון שאין העפר רואה האויר מד' רוחות רק הזרעים לבדן ומה שהצרור עצמו רואה האויר מד' רוחות אינו מועיל דהא הצרור כעציץ שאינו נקוב דמי אף לדעת הר"ש כמו שנתבאר לעיל וע"כ צ"ל דס"ל להר"ש דכאן עדיף מזרע בתוך עפר שבאוגני הכלי דהתם השרשים שבתוך העפר הרי אינם רואים האויר שמארבע רוחות שהרי הכלי מפסיק אבל בצרור אין השרשים נוקבים ויורדים בתוך הצרור אלא על הצריר עצמו הן גדלים ומלחלוחית שעל גבם הם יונקים ובכה"ג חשיב כמו עפר שלמעלה משפתו כיון דבמה שטמון הגזע רואה האויר מארבע רוחות. [ז] ועדיין אפשר לצדד בדעת הרמב"ם דמה שמחייב משום תולש דאורייתא אין הטעם משום מיעוט יניקה, אלא ע"פ דברי המאירי שכתבנו לעיל דבהעתקת עציץ נקוב ממקום למקום מיקרי קוצר מאחר שאינו יונק ממקומו הראשון עוד, ואע"פ שהעמידו במקום יניקה זהו זריעה חדשה, ולפ"ז בהניחו ע"ג יתדות או ע"ג קרקע ודאי דעי"ז נעתק הנקב ממקום למקום ונמצא שיונק עכשיו ממקום חדש ופסקה יניקתו ממקומו הראשון דהא לא מיירי בצמנם במכוון שלא יזוז הפרפיסא ממקום למקום אף משהו ומשו"ה מחייב הרמב"ם בהניחו ע"ג יתדות משום תולשו ממקום למקום דבכה"ג שפסקה יניקתו לגמרי ממקומו הראשון עדיף לחייבו מאם היה ממעט יניקתו. אלא דאין להעמיס זה בדברי הרמב"ם דלפ"ז תיקשי בהניחו ע"ג יתדות אמאי חייב משום תולש לבד יתחייב גם משום נוטע כמו בהעתיקו ממקום למקום וכן בהניחו ע"ג קרקע אמאי חייב משום נוטע בלבד ולא משום תולש ואף דבכמה דוכתי כתב הרמב"ם חייב דיש במשמע שאינו אלא אחת ובאמת חייב שתים כמו שביאר המנחת חינוך (מצוה ל"ב) בשם המ"מ יעו"ש, מ"מ כאן דכתב בהניחו ע"ג יתדות לחייבו משום תולש ובהניחו ע"ג קרקע משום נוטע משמע דחלוקין מהדדי ובכל אחד אינו חייב אלא אחת, וע"כ דלא ס"ל דברי המאירי אלא דכל שהיניקות שוות לא מתחייב בהעתיקו ממקום למקום דאין כאן מלאכה כלל אלא היכא דאין היניקות שוות מחויב בכל אחד לפי דרכו, במיעוט יניקה משום תולש ובהוספת יניקה משום נוטע, ולדעת המאירי יקשה לשון הש"ס דמשמע דאינו חייב שתים בכל אחד ואחד, ואם דעתו כשיטת רש"י ותוס' דהאי חייב אינו אלא דרבנן א"ש דל"ש כאן לשון חייב שתים רק דנקט הש"ס בכל חדא וחדא איסור הפשוט, ולדעת הרמב"ם צריך לדחוק דכאן הו"ל דבר שאינו מתכוון במה שנעתק ממקום למקום ופסיק רישא לא הוי דס"ל אפשר לצמצם או דס"ל כדעת הערוך דפס"ר דלא ניחא ליה שרי. [ח] וראיתי באור שמח (פי"ד מהלכות מאכלות אסורות) שכתב בטעמא דס"ל לרש"י ותוס' דאינו חייב אלא משום תולש דרבנן אף דממעט יניקה דלכאורה דמי למ"ש התוס' בביצה (דף כ"ב ע"א) ד"ה והמסתפק וכו' דמשו"ה חייב משום מכבה משום דקליש נהורא תיכף דאל"ה לא הוי אלא גרם כיבוי יעו"ש וא"כ ה"נ קליש גידולו, וכתב לחלק דדוקא בהנך מלאכות דלא בעי שיעורא כמו מכבה דחייב בכ"ש לכן מה שנקלש האור הוי זה בסוג מכבה אבל מלאכת קוצר דאית בה שיעורא א"כ מה דקליש גידולו באיכות לבד אין כאן שיעור מלאכה יעו"ש, ודוגמא לזה כתב עוד (בהלכות שבת פי"ח) ליישב קושית המנחת חינוך (מצוה ל"ב) לדעת הר"ן בפ"ב דביצה דריבוי בשיעורין הוא איסור תורה ואם אמדוהו לחולה לשני גרוגרות ויש שנים בעוקץ אחד ושלשה בעוקץ אחד וקצץ השלשה חייב מדאוריתא וכתב לחלק בין יו"ט דממלאה אשה קדרה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לכזית דהתם כיון דהעיקר מותר מדין אוכל נפש גם התוספת כמוהו אבל לענין פיקוח נפש דלא הותרה רק דחויה משו"ה מרבה בשיעור איכא איסור תורה ע"ש והקשה המנ"ח מהש"ס דחולין (דף ט"ו ע"ב) דאמרינן התם השוחט לחולה בשבת מותר לבריא באומצא המבשל בשבת לחולה אסור לבריא מ"ט גזירה שמא ירבה בשבילו אבל שחיטה א"א לכזית בשר בלא שחיטה ואם איתא הא בשוחט נמי יש לגזור דלמא ישחוט יותר ממה שצריך כגון שהחולה צריך לעוף קטן והוא ישחוט עוף גדול דהו"ל מרבה בשיעורא דאסור מה"ת יעו"ש, וכתב באור שמח דבמלאכת קצירה דאיכא שיעורא כגרוגרות משו"ה כל דאיכא שיעורא במלאכתו מלבד מה שהותר לו בשביל פיקי"נ מיקרי מלאכה גמורה דזהו עיקר המלאכה מה שנקצר כשיעור זה משא"כ בשחיטה וכיו"ב דלא בעי שיעורא ומחייב בכ"ש באיזה נטילת נשמה שיהיה א"כ אין המלאכה מתחשבת לפי ריבוי שיעורה דמ"מ עיקר המלאכה דהיינו נטילת נשמה חדא היא יעו"ש ונראה דבאמת אין חילוק בין אלו המלאכות דבעי שיעורא ובין אלו דלא בעי שיעורא אלא דכל שיעור המלאכות הוא מצד חשיבות שלהן ומשו"ה בהנך מלאכות דכ"ש שלהן חשוב מיקרי מלאכה בכ"ש והנך דלא חשיבי בעי שיעור חשוב כאו"א לפי חשיבותו. ומשכחת גם בקוצר דלא בעי שיעורא כגון הקוצר ליפות הקרקע דחייב בכ"ש גם על הקצירה כיון דבכה"ג הך כ"ש מיקרי דבר חשוב דמתיפה הקרקע עי"ז וכן כל כיו"ב כל זה נתבאר במנ"ח שם במלאכת קצירה יעו"ש, ולפ"ז שוב ליכא חילוק בין הך מלאכה דמחייב בכ"ש ובין הך דבעי שיעורא