דברי יחזקאל יח

תורת כלי על העציץ א"א לו להתבטל אצל הזרעים וכדאמרינן כיו"ב לענין צינור שחקקו ולבסוף קבעו דלא בטל להקרקע כיון דהיה עליו תורת כלי בתלוש, ועיין ב"ב (דף ס"ו ע"ב) וא"כ כ"ז שייך רק בעציץ שאינו נקוב דעדיין תורת כלי עליו אבל בעציץ נקוב שכבר בטל ממנו תורת כלי לגמרי וכגון שניקב כמוציא זית דטהור מכלום כמבואר בהמצניע (שם) אז מיבטל בטיל העציץ אצל הזרעים וחשיב כמו קרקע ועיין בפירש"י בהמצניע (דף צ"ה ע"ב) ד"ה שאם ניקב וכו' יעו"ש, ולפ"ז שפיר כתב רש"י דאין לחוש שמא ישבור החרס אבל אם היה שובר החרם חשוב מחוסר קציצה דחשיב כמו תולש מן המחובר וכמו דאמרינן בתולין (דף פ"ט ע"א) לענין עפר עיר הנדחת דחשיב מחוסר תלישה משום דעוקרו מן הקרקע וכמו שכתבו התוס' בגיטין שם, ועפי"ז א"ש מאי דנקט הש"ס דוקא על עציץ נקוב אף דלענין הזרעים שבתוכו אין נ"מ כלל דהא בעציץ של חרם חשיב מחובר בלא נקיבה מ"מ ליכא חידושא כלל במה דלא גזרינן דלמא ישבור החרם דהא כיון דהחרס חשוב תלוש לא איכפת לן אף אם ישבור אותו דלא מיקרי קציצה בתלוש דחשיב כמו קלף גדול דכשר לשיטת רש"י, והא דנקט קט גם לענין עלה עציץ נקוב אף דשם ליכא נ"מ כלל דהא העלה בין כך וכך מחובר מיקרי לדעת רש"י, היינו משום דרישא לענין חרם ע"כ בנקוב מיירי נקט נמי בסיפא ג"כ נקוב דהא גם לדעת ר"ת בתוס' תיקשי אמאי נקט ברישא על חרם של עציץ נקוב דבשלמא לענין עלה נקט עציץ נקוב כמ"ש התוס' דאשמעינן דאין לגזור שמא יתן לה בלא פסיקת היניקה אבל לענין חרס מאי חידושא יש בנקוב יותר מבאינו נקוב וע"כ צ"ל דנקט נקוב ברישא משום סיפא וא"כ ה"ה לדעת רש"י נקט בסיפא נקוב משום רישא. והא דמבואר שם בעציץ של אחד וזרעים של אחר דהעציץ חשוב תלוש והזרעים מחוברין היינו משום דהתם מיירי בעציץ שאינו נקוב דלא בטל אצל הזרעים והו"ל העציץ תלוש והזרעים מחוברים דחרם לא בעי נקיבה לשיטת רש"י. וראיתי בחידושי ח"ס בפ"ק דגיטין שכתב ליישב דברי רש"י דנהי דס"ל דחרס לא בעי נקיבה היינו דוקא במונח ע"ג קרקע וכמו שדקדק רש"י להדיא בדבריו ואינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע וספינה אע"ג דאינה מונחת בקרקע מתלחלחת מן המים אבל מונח באויר צריך נקיבה ולפ"ז יתיישבו כל הסוגיות דמיירי בנקובה דשם לא מיירי במונח ע"ג קרקע אלא באוירא יעו"ש וכן כתב הח"ס עוד בחידושא למסכת שבת בפרק המצניע יעו"ש, ודבריו תוהים דהרי עלה דאמר ר״ז בפ"ק דגיטין עציץ נקוב המונח ע"ג יתדות באנו למחלוקת ר"י ורבנן פירש"י עצין של עץ נקוב המונח ע"ג יתדות עכ"ל וכוונתו במאי דנקט של עץ משום דאי בשל חרס הא לא בעי נקיבה ואי כדברי הח"ס דדוקא בקרקע ס"ל לרש"י דחשיב כנקוב א"כ גם בשל חרס מצי לאוקמי וע"כ מוכח דלשיטת רש"י בכל גווני חרס לא בעי נקיבה ומ"ש רש"י אם היא מונחת בקרקע בא לאפוקי אם איכא דבר המפסיק נגד כל העצין דאז חשיב תלוש. [ה] ולדעת הרמב"ם דס"ל דבהניחו ע"ג יתדות חייב משום תולש דאוריתא תיקשי קושית רש"י דאמאי שרי ר"ל קינוח בצרור שעלו בו עשבים הא איסור תורה לא הותר בשביל כבוד הבריות, ונראה דרש"י לשיטתו דס"ל דגם נקב מן הצד חשיב מחובר משום דמריח מריח הקרקע אפילו דרך דופן וא"כ כ"ש דצרור שעלו בו עשבים חשוב מחובר שהרי רואה את האויר מד' רוחות ועדיף יותר מניקב בדופנו ועפי"ז שפיר הוקשה ליה לרש"י דכיון דצרור דר"ל כעצין נקוב דמי אמאי מותר וע"כ דגם בעציץ נקוב אינו אלא דרבנן, אמנם לדעת הרמב"ם נוכל לומר דס"ל כדעת הי"מ שבמאירי הנ"ל דנקב מן הצד לא חשיב מחובר בין להכשר בין לכל התורה וא"כ י"ל דגם ברואה את האויר מד' רוחות ג"כ כתלוש דיינינן ליה כיון שאון הנקב מלמטה כנגד השורש (עיין בר"ש פ"ב דעוקצין מ"י) לענין מילא עפר עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לבזבז שפירש הר"ש הטעם דחשיב רואה האויר מד' רוחות דהו"ל כמחובר והרמב"ם שם נאיד מפירוש זה יעו"ש ואפשר דהוא מטעם דס"ל דגם רואה מד' רוחות כתלוש חשיב יעו"ש ולפ"ז צרור שעלו בו עשבים דינו כעציץ שאינו נקוב לדעת הראשונים דעץ בעי נקיבה ולפ"ז שפיר התיר ר"ל משום כבוד הבריות כיון דלית ביה תולש דאורייתא כמו עציץ שאינו נקוב, אבל בפרפיסא שהניחה ע"ג יתדות דהתם הו"ל עציץ נקוב וכ"ש לפירוש הרמב"ם דהוא גבשושית של עפר דעדיף גם מעציץ נקוב משו"ה חשיב תולש דאורייתא, ומאי דס"ל לר"ל דהתולש עשבים מעל הצרור חייב חטאת אינו מטעם דחשיבי מחוברים לקרקע ע"י הצרור אלא מטעם דמחוברים להצרור עצמו וכמו דאיתא לקמן (דף ק"ז ע"ב) האי מאן דתלש פיטרא מאונא דחצבא מיחייב משום עוקר דבר מגדולו וה"נ עשבים מהצרור ה"ל עוקר דבר מגידולו וכן מבואר בפירש"י בסוגיין ד"ה והתולש וכו' משום דעוקרו ממקום גידולן יעו"ש, ואף דע"י הגבהת הצרור מהקרקע מתמעט גם יניקת העשבים מהצרור דהרי מתמעט לחלוחית הצרור וא"כ ליחשב עדיין תולש דאורייתא בהגבהה לבד, ז"א דכה"ג לא מיקרי תולש כיון דאינו תולשן ממקום חיבורן וכמו דולה מים מן הזרעים דלא מיקרי תולש אף דמשקה מים לזרעים חשיב זורע, ועוד דהיכא דעיקר התלישה הוא משום עוקר דבר ממקום גידולו אין לחייבו מטעם מיעוט יניקה גם לדעת הרמב"ם. ומה שהשמיט הרמב"ם לדינא דר"ל ובמ"מ (בפ"ח מהלכות שבת הל"ד) עמד ע"ז יעו"ש נראה דהנה על מה שפירש"י בסוגיין דמותר לקנח ולא חיישינן לתלישת עשבים מהצרור ע"י הקינוח משום דהו"ל דבר שאינו מתכוון ומותר דהלכה כר"ש יעו"ש תמה על זה באו"ז הלכות שבת (סימן נ"ו) דהא הי"ל פסיק רישא דא"א שלא יתלשו העשבים ע"י הקינוח יעו"ש, ולכן נראה דמטעם זה פירש הרמב"ם דהיתרא דר"ל אינו מטעם דבר שאינו מתכוין כפירש"י אלא דהוא מטעם מלאכה שאצל"ג כיון דאין צורך לו בתלישת עשבים וס"ל כר"ש דמלאכה שאצל"ג פטור מה"ת ואינו אלא איסורא דרבנן ומשו"ה מותר בשביל כבוד הבריות וא"כ הרמב"ם דפסק (בפ"א מהלכות שבת) דמלאכה שאצל"ג חייב כר"י והו"ל איסור תורה ומשו"ה השמיט היתרא דר"ל, ומה שהתיר הרמב"ם (בפ"ב הלכות שבת הל"ה) קינוח בצרור אע"פ שמשיר צרורות דדמי לטוחן התם מותר מטעם שאינו מתכוין כיון דלא הוי פסיק רישא ועיין במרכבת המשנה (פ"ח מהלכות שבת הל"ד) וברמב"ם (פ"א מהלכות שבת הל"ה) יעו"ש. [ו] אמנם מה שכתבנו ליישב דברי הרמב"ם דמשו"ה התיר ר"ל בצרור משום דהו"ל עציץ שאינו נקוב דעץ בעי נקיבה לא יתכן לפי מה שהעלה המ"ל (בפ"ב מהלכות בכורים הל"ט) בדעת הרמב"ם דס"ל כשיטת ר"ת דעץ לא בעי נקובה יעו"ש ועיין בביאור הגר"א ביו"ד (סימן רצ"ד ס"ק ס"ד), ונראה דהנה בר"ש (פ"ב דעוקצין מ"י) עלה דמתניתין דמילא עפר עד שפתו הרי הוא כטבלא שאין לה לבזבז כתב דטעמא הוא משום דכיון דרואה האויר מד' רוחות חשיב מחובר כמו בצרור שעלי בו עשבים דחשיב מחובר מה"ט יעו"ש ולכאורה תמוה דבלאו טעמא דרואה האויר מד' רוחות חשובים עשבים שעלו בצרור מחוברים מדין עציץ נקוב מלמטה דהא דעת הר"ש (רפ"ב דחלה) כדעת ר"ת דעץ לא בעי נקיבה יעו"ש, ועכצ"ל דעיקר הטעם דעץ לא בעי נקיבה הוא מפני שמתלתלת מן הקרקע וכמבואר בתוס' פ"ק דגיטין בשם ר"ת