דברי יחזקאל יז

בקרקע משום דאפשר להתחבר בקרקע ע"י זריעה זו שיצאו ויתפשטו השרשים דרך הנקב ומשו"ה אף קודם שיצאו השרשים ועדיין לא נתחברו בקרקע נמי זריעה חשיב ועיין בפירוש חננאל בסוגיין ולקמן פרק המצניע עלה דאמרינן מודה ר"ש במקב למטה מרביעית שהזכיר סברא זו דאפשר להתפשט ולהתחבר בקרקע ע"י הנקב יעו"ש היטב, ובמתניתין (פ"ב דעוקצין מ"י) כלי גללים וכלי אדמה שהשרשים יכולין לצאת מהן אינן מכשירין את הזרעים ופירשה הר"ש שם והרמב"ם (בפ"ה מהלכות בכורים הל' ט') דמיירי באינם נקובים יעו"ש הרי אף דאינם נקובים ואינם מריחים מריח הקרקע כלל וכמו שמצדד המ"ל (בפ"ב מהלכות ביכורים הל"ט) דעיקר הטעם רק משום דסופו לינקב יעו"ש והאי טעמא ל"ש כלל לעשותו כמחובר לענין שבת ומעשר במה דסופו לינקב דמ"מ אינו מריח מן הקרקע עכשיו ואין לו חיבור לקרקע רק לענין הכשר וטומאה דהתם בעי רק שיהיו זרועים וכאן הרי הזריעה נאותה מטעם שסופה להתחבר ולהתפשט בקרקע, אלמא דהך טעמא לבד פועל בדין חיבור של הכשר ואינו תלוי בריח הקרקע ומעתה אפילו במקום דאיכא גם יניקה מן הקרקע אלא דאין השרשים יכולים להתחבר ולצאת אל הקרקע דרך הנקב כתלוש חשוב לענין הכשר, ולפ"ז בנקוב מן הצד אף דס"ל לרש"י דחשיב כמחובר לענין שבת היינו משום דמריח מן הקרקע אפילו ע"י נקב מן הצד אבל כיון דאין השרשים יכולין להתפשט דרך הדופן רק מלמטה דרך שוליו וכמ"ש בפירוש ר"ח לקמן בפרק המצניע (דף צ"ה ע"ב) יעו"ש, משו"ה לא מהני לענין הכשר ועפי"ז מתיישבים דברי התוספתא שהביא המ"ל דנקב מן הצד לא מהני לענין הכשר. ובעיקר דברי המ"ל שכתב דשיטת רש"י דנקב מן הצד חשיב נקב לא ראה בשום מקום וחתר לעשות סמוכין מדברי הראב"ד לשיטת רש"י יעו"ש יש לתמוה הלא הדבר מבואר בתשובת הרשב"א (ח"ג סימן שמ"א) וז"ל שאלת עציץ נקוב שאמרו באיזה מקום יהא נקוב דוקא בשוליו מפני שאין הזרעים יונקין אלא דרך השרשים או אפילו נקוב בצדו, תשובה אפילו נקוב בצדו כל שהוא נקוב כנגד מה שהזרעים טמונים בעפרו של עציץ לפי שהזרעים יונקים מן הקרקע אפילו דרך נקב שבצדו של עציץ, דתנן במסכת שבת בפרק המצניע התולש מעציץ נקוב חייב מאינו נקוב פטור ר"ש פוטר בזה ובזה ואמרינן עלה בש"ס מודה ר"ש בניקב למטה מרביעית אלמא לרבנן אפילו חצבו למעלה מרביעית שאפילו מן הנקב לבדו יונק לחלוחית מן הקרקע, וכן פירש"י ז"ל זה לשונו התולש מעציץ נקוב חייב דהוי כמחובר דיונק הוא מן המחובר ע"י נקב שמריח לחלוחית מן הקרקע ואפילו הנקב בצדו ע"כ, ודוקא כשהנקב כנגד מה שטמון מן הגזע בעפר העציץ אבל למעלה ממה שטמון לא שא"כ אפילו אינו נקוב כנקוב דמאוירא קא רבו וינקי מלחלוחית הקרקע עכ"ל הרשב"א, וכן במאירי בפרק המצניע שם הביא דעת הי"מ שכתבו דנקב מן הצד לא חשיב כמחובר ודחה אותם מסוגיא זו כמ"ש הרשב"א יעו"ש, ואיך העלים המ"ל עינו הבדלח מסוגיא זו שעסק בה, ומתוך הדוחק יש ליישב דעת הי"מ שבמאירי דהסוגיא דהמצניע דלמטה מרביעית, מיירי בנקוב בשוליו נגד הקרקע ממש וכגון שהשוליים עגילים ומתקצרים למטה ועומד על חודו ויכול לקבל רביעית או פחות למטה מן הנקב. והוכרחו ליכנס בדוחק הלזה משום דס"ל דהכשר תלוי בדין מחובר דכל התורה ואם כן מוכח מדברי התוספתא שהביא המ"ל הנ"ל דנקוב מן הצד חשיב כתלוש. ועפ"י יסוד הנ"ל יש ליישב שיטת רש"י בפ"ק דגיטין (דף ז' ע"ב) ד״ה עפר חו"ל הבא בספינה לארץ וזרעו בספינה וצמחה והספינה של חרס היא ואינה צריכה לינקב אם היתה מונחת בקרקע כדאמר במנחות (דף פ"ד ע"ב) עכ"ל והתוס' בגיטין שם ד"ה עציץ וכו' ולקמן פרק המצניע (דף צ"ה ע"ב) ד"ה טהור וכו' תמהו על דברי רש"י מהא דאמר רבא שם חמש מדות בכלי חרס וחד מינייהו דניקב כשורש קטן טהור מלהכשיר את הזרעים אלמא דגם חרם בעי נקיבה יעו"ש, עוד תמה המ"ל (בפ"ב מהלכות בכורים הל"ט) מהא דתנן ספ"ב דעוקצין כלי אדמה שהשרשין יכולין לצאת מהן אינן מכשירין הזרעים ואע"פ שאינם נקובים כנקובים דמו וכלי אדמה הוא כלי חרס קודם שנכנס לכבשן וכמ"ש הרמב"ם (בפ"א מהלכות כלים) וכן כתבו התוס' במסכת מנחות (דף ס"ט) ולשיטת רש"י מאי אריא כלי אדמה כל כלי חרס לא בעי נקיבה ע"ש, ולפמ"ש י"ל דנהי דכלי חרם חשיב כנקוב לשיטת רש"י משום דהוא ממין הקרקע אינו חוצץ בפני היניקה דמין במינו אינו חוצץ וכמבואר בחי' הרמב"ן בפ"ב דגיטין (דף כ"א ע"ב) יעו"ש מ"מ זהו דוקא לענין שבת ומעשרות דהתם סגי ביניקה לבד לעשותו כמחובר לקרקע, אבל לענין הכשר כיון שנתבאר דלא מהני נקיבה מן הצד משום דבעי נקב כשורש קטן לעכב שיהיו השרשים עומדין לצאת דרך שם ולהתחבר אל הקרקע ובלא"ה לא מיקרי זרוע עדיין שצריך עוד לזריעה וא"כ בכלי חרם נמי הא לא ניקב כשורש קטן שהרי אין השרשים יוצאין דרך הכלי ומשו"ה בעי דוקא כלי אדמה דחשיב כמו ניקב בכדי שורש קטן. ומ"ש התוס' בגיטין שם להקשות עוד על פירש"י מהא דאיתא בפ"ב דגיטין (דף כ"א ע"ב) כתבו על חרם של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהליה על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר ורבא אמר פסול אביי אמר כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהליה ורבא אמר פסול גזירה שמא יקטום ע"כ, הרי מבואר דגם בחרס בעי נקיבה דאל"כ מאי רבותא יש בנקוב משאינו נקוב ולמה נקט הש"ס בנקוב דוקא וכן הקשה הרמב"ן בחי' שם יעו"ש. נראה ליישב דהנה בתד"ה (שם) יצא זה שמחוסר קציצה כתבו התוס' בשם רשב"ם דמחוסר קציצה בגט לא מיקרי אלא במחובר לקרקע או בבע"ח שעוקר דבר מגידולו אבל לא בקלף גדול ור"ת חולק בזה יעו"ש וברא"ש שם (סימן כ"ב) כתב דגם דעת רש"י הוא כדעת רשב"ם דבקלף גדול ל"ש מחוסר קציצה יעו"ש. והקשה מהרש"א שם ממה שכתב רש"י עלה דאמרינן כתבו על חרם של עציץ נקוב כשר דשקיל ויהיב ליה ניהלה ופרש"י וז"ל דשקיל ליה לכולה עציץ ואין כאן מחוסר קציצה ואין לחוש שמא ישבור החרם ויתן לה החתיכה והויא ליה קציצה דלא מפסיד ליה לעציץ עכ"ל הרי מבואר דגם בתלוש שייך קציצה יעו"ש. והנה הר"ן שם תמה על דברי רש"י אלו ממה שכתב רש"י עוד עלה דאמר רבא על עלה של עציץ נקוב פסול גזירה שמא יקטים ופירש"י וז"ל שמא יקטום העלה והויא קציצה מן המחובר אלמא דבתלוש ל"ש מחוסר קציצה ועיי"ש מה שכתב לתרץ דבאמת דעת רש"י דגם בתלוש שייך מתוסר קציצה אלא דהגזירה דשמא יקטום שייך דוקא במחובר דרוב המחוברין א"א להם בלא קטימה ולפיכך גזרינן אבל בתלוש לא גזרינן רק בעציץ היה שייך לגזור דלמא חיים אזרעים ומתוך כך ישבור החרס וע"ז כתב רש"י דלא חיישינן לזה דלא מפסיד ליה לעציץ יעו"ש, אבל קושית מהרש"א עדיין לא נתיישבה בתירוצו של הר"ן דמאחר דס"ל להדיא דל"ש קציצה בתלוש א"כ מאי איכפת לן אם ישבור החרם. ולכן נראה לומר בישוב דברי רש"י דס"ל דמן הדין העציץ היה לו להתבטל אצל הזרעים וליחשב הכל כמו קרקע וכמו הוסיף עפר בעציץ דחשיב קרקע וה"נ העציץ גופיה כיון דהוא של חרם ומין במינו הו"ל כקרקע וכ"ש דהעציץ דצריך לזרעים בטל אגב זרעים ע"י שמבטלו, ורק דכל זמן דאיכא