דברי יחזקאל טו

דאיזה איסור יש לערב משקין או אוכלין טמאין בתרומה אם אין התרומה מקבלת טומאה כלל והא מבואר בדברינו לעיל בשם הר"ן שכתב להקשות דכיון דבפיו ליכא רביעית משקין טמאין א"כ לא נטמאו האוכלין של תרומה. הרי דליכא איסור כלל לאכול תרומה טהורה עם טמאה ביחד כל שאינה מקבלת טומאה וא"כ ה"נ כיון דאין הרירין שבפיו מטמאין את התרומה שבכוס הרי מותר לשתותן ולא פסיל להו כלל, וזהו ודאי דאין לחוש דלמא ישתה אח"כ ויהיה לו לרצון נגיעת הרירין להמשקין שבכוס. ובלא"ה קשה דהא מיעוט רירין טמאין שבפיו כיון שהן חולין בטלי ברוב תרומה שבכוס והו"ל כמאן דליתנייהו כלל. סימן ב בענין עציץ נקוב ענף א [א] גרסינן בשבת (דף פ"א ע"ב) גופא אמר ר"ל צרור שעלו בו עשבים מותר לקנח בה והתולש ממנה בשבת חייב חטאת אמר ר"פ ש"מ מדר"ל האי פרפיסא שרי לטלטולי מתקיף לה ר"כ אם אמרו לצורך יאמרו שלא לצורך אמר אביי פרפיסא הואיל ואתא לידן לימא ביה מלתא, היה מונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתדות מיחייב משום תולש היה מונח ע"ג יתדות והניחו ע"ג קרקע חייב משום נוטע ופירש"י חייב משום תולש דשוב אינו נהנה מריח הקרקע ולי נראה דהאי חייב לאו דוקא אלא אסור משום דדמי לתולש דאי חייב ממש קאמר לצורך היכי שרי רבנן איסור כרת וסקילה משום קינוח וכו' עכ"ל, וכן מבואר בתד"ה והניחו וכו' ע"ש וכן מתבאר בדברי התוס' פ"ק דגיטין (דף ז' ע"ב) ד"ה דלמא וכו' דמונח ע"ג יתדות חשיב מחובר כדיחויא דרבא דאפילו לר"י דס"ל דבאין הספינה גיששת פטור ממעשר היינו דוקא משום דעשויה לברוח אבל עציץ לא ולא כרבי זירא דמדמי להו והוכיחו כן מסוגיא דפרק השולח (דף ל"ו ע"א) דכותבין פרוזבול על עציץ נקוב ומוקי לה דמנח אסיכי אלמא דחשיב מחובר אע"פ שמונח ע"ג יתדות וע"כ דהא דחייב משום תולש אינו אלא דרבנן יעו"ש. והנה מבואר מדברי רש"י דהיניקה מתמעטת ע"י שהניחה ע"ג יתדות משום דאינו נהנה מריח הקרקע ואפילו למאי דמסיק דהאי תולש אינו אלא דרבנן לא הדר ביה מהך סברא אלא דמשום דלא נפסק היניקה לגמרי יש לו עדיין דין מחובר ומשו"ה פטור משום תולש דעיקרו של מלאכת תולש אינו אלא משום תלישת החיבור ולא משום מיעוט היניקה, ואף דמלאכת זורע הוא ע"י הוספת יניקה לבד אף שלא עשאו מחובר וכמבואר ברפ"ק דמועד קטן (דף ב' ע"א) דמשקה מים לזרעים חייב משום זורע דאורייתא יעו"ש מ"מ ס"ל לרש"י ותוס' דשניא מלאכת תולש ממלאכת זורע ועיין זבחים (דף צ"ד ע"ב) דזרק פשתן למים חייב משום זורע משום דצומח במים אף דאינו במחובר כלל ועיין בשו"ע או"ח (סימן של"ו) ובמג"א שם (ס"ק י"ב) יעו"ש. ולפ"ז ע"כ צ"ל לכאורה דבמונח ע"ג יתדות והניחו ע"ג קרקע דחייב משום נוטע הוא דאורייתא שהרי הוסיף יניקה אף שלא הוסיף חיבור דזורע לא בעי דין מחובר כלל, והא דאמר אביי בתרווייהו חייב לצדדין קאמר דבמונח ע"ג קרקע והניחו ע"ג יתדות חייב מדרבנן ובמונח ע"ג יתדות והניחו ע"ג קרקע חייב דאורייתא, ואין להקשות לפ"ז איך שרי ר"ל לקנח בצרור שעלו בו עשבים משום כבוד הבריות כיון דמניחו אח"כ ע"ג קרקע א"כ הרי עובר באיסור נוטע דאורייתא, ואין לומר דמיירי באיכא יחדות ומנח ליה אח"כ שם דאכתי ליגזור דלמא מנח ליה אארעא וכדאמר לעיל מינה בשדה ניר דלמא שקיל מעילאי ושדי לתתאי ומחייב משום חורש, וממה שכתב הש"ג דלשיטת הרמב"ם דס"ל דחייב משום נוטע ותולש דאורייתא צ"ל הא דשרי ר"ל לקנח בו מיירי בנוטלו מע"ג היתדות ומניחו אח"כ שם יעו"ש, אלמא דלא גזרינן דלמא מנח ליה ע"ג קרקע כמו בשדה ניר אין להביא ראיה לדידן, דהתם כיון דנטלה מע"ג יתדות לא גזרינן דלמא יניחו במק"א אבל לפירש"י דנוטלו מע"ג קרקע תיקשי, די"ל דבאמת לא גזרינן דלמא שדי ליה בכוונה עוד ע"מ שיגדלו בו עשבים דתו לא צריך ליה כלל כיון דנמאס כבר וכיון דמשליכו כלאחר יד בלא כוונה הו"ל דבר שאינו מתכוין ולא הוי פסיק רישא כיון דאפשר שיפול הצרור למעלה והעשבים למטה ובטלה יניקתו, משא"כ בשדה ניר דהתם שפיר יש לגזור דלמא שדי למקום גומא כדי לכסותה שם ונמצא דכוונתו להשוות הקרקע והו"ל מלאכת חורש דאורייתא אבל מדברי הג"א (סימן ב) נראה דגם בהניחו ע"ג קרקע דחייב משום נוטע אינו אלא מדרבנן ואינו חייב משום נוטע דאורייתא אלא כשהיה שם דבר המפסיק יניקתו ונטלו יעו"ש וצריך לפ"ז לחלק בין הך הוספת היניקה להך דמשקה מים לזרעים וזורק פשתן למים. [ב] אמנם מדברי הרמב"ם (פ"ח מהלכות שבת הל"ד) מבואר דחייב מדאורייתא בין משום תולש ובין משום נוטע וז"ל גבשושית של עפר שעלו בה עשבים הגביה מעל הארץ והניחה ע"ג יתדות חייב משום תולש היתה ע"ג יתדות והניחה ע"ג קרקע חייב משום זורע עכ"ל, ומבואר דחייב מדאורייתא והיינו טעמא משום דמיעוט יניקה ג"כ מיקרי תולש כמו דריבוי יניקה מיקרי זורע, דאין לפרש הטעם דבהניחו ע"ג יתדות חשיב תלוש לגמרי שהרי לענין מעשר ופרוזבול חשיב מחובר וכמ"ש התוס' בגיטין הנ"ל ועכצ"ל הטעם דמיעוט יניקה לבד חשיב תולש ופליג בזה היסוד על שיטת רש"י ותוספת. ואין להקשות מהא דאמרינן בעירובין (דף ק' ע"ב) דמותר להלך ע"ג עשבים בשבת דתלישת עשבים שע"י הליכה הו"ל דבר שא"מ וגם לא הוי פס"ר וכן פסק הרמב"ם (פ"א מהלכות שבת הל"ה) יעו"ש ולפמ"ש דמיעוט יניקה לבד מיקרי תולש א"כ ע"י דריסתו הרי מתמעט יניקת העשבים וזהו הו"ל פס"ר, זה אינו דעיקר מלאכת תולש הוא דוקא באופן דאיכא הפרדת דבר הנקצר ממקום חיבורו או גידולו בפועל אבל מיעוט יניקה לבד אין זה מלאכת קוצר, ומה שכתב המאירי בסוגיין וז"ל ובתלמוד המערב אמרו הנותן עציץ נקוב ע"ג עציץ נקוב חייב משום קוצר ומשום זורע, ויש מפרשים בזה שקוצר התחתון שעשבים שבו אינם יכולין ליגדל וזורע העליון שמוסיף לו יניקה מן התחתון ונמצא לדבריהם שאם אין הוסיף לו יניקה אלא שמשכהו ממקום למקום פטור ולי נראה שמשהעתיקו ממקומו הוא נקרא קוצר וכשהניחו במקום יניקה אפילו אינה כיניקה ראשונה נעשה זורע ולמדת שאסור לשנותו ממקום יניקה כלל ומ"מ הניח עציץ נקוב על שאינו נקוב אינו נעשה קוצר מצד התחתון שהרי התולש מעציץ שאינו נקוב פטור ואם בתולש ביד אמרו כ"ש בזו עכ"ל, הרי דשייך בזה מלאכת קוצר לפירוש הי"מ על העציץ התחתון אף שלא הפרידו בפועל אלא שהפסיק יניקתם לבד וא"כ לדעת הרמב"ם