דברי יחזקאל יד

אמנם קשיא דבחידושי הרשב"א בחולין שם כתב כדברי התוס' דיליף מהאוכל נבלתה דטהרה בלועה לא מיטמאה משים דאכל סמוך לשקיעת החמה והתרומה נוגעת במעיה מיד ורק בטבעת טמאה דשם מיירי לאחר שבעה שכבר היא למטה יעו"ש, והרי דעת הרשב"א כבר נתבאר לעיל דס"ל דתרומה שכבר נלעסה בפיו תו אין חוששין לטומאתה והיינו מטעמא שכבר נתחללה והרי התם עדיין היא בפיו שלא בלעה ולא נגמרה כל הנאתה וכ"ש כאן שכבר בלעה בתוך מעיו ואמאי אסור לטמאותה, ודוחין לחלק דהיכא דכבר לעסה גרע טפי משום דתו אינה ראויה לכל העולם רק לדידיה לבד משא"כ בבליעה בלא לעיסה דהתם חזיא לכל שלא בפניו וצ"ע. ולולי דברי הראשונים הנ"ל היה אפשר לפרש דהוכחת הש"ס בחולין שם אינו מתרומה אלא מקדשים דלא שייך דינא דמתחלל דאע"ג דמסוגיא דכריתות (דף ז' ע"א) משמע דגם בקדשים שייך דינא דמתחלל מדפריך משמן המשחה, מ"מ למסקנא דמשני דגלי קרא בשמן המשחה ילפינן כל קדשים משמן המשחה דדמי להו ולא מתרומה. [טז] ועתה נשוב לדברי כתר"ה שהלך בדרך אחרת לפרש כוונת הרשב"א עפ"י שיטת התוספות בזבחים (דף ע"ט ע"ב) ד״ה תנן וכו' דמי חטאת שנפל לתוכן מים כ"ש, כשרים להזאה מדאורייתא משום דבטיל ברוב יעו"ש הרי דס"ל דהיתר שנפל לאיסור ג"כ בטיל ברובא, וכן מתבאר מדבריהם בב"מ (דף ו' ע"ב) ד"ה קפץ וכו' יעי"ש. ולפ"ז אם נפל מיעוט טהור ברוב טמא ג"כ בטיל ברובא ונהפך הכל להיות טמא, וא"כ נהי דאי שדי להו למשקין תו לא מטמו אחרים משום דבטיל מהן תורת משקה אבל כשאוכלן יחד עם האוכלין הטמאין ואי אפשר שלא יתערבו במקום אחד מיעוט משקין ברוב אוכלין, חזרו המשקין להיות כאוכלין מדין ביטול ברוב. וחל דין טומאה על המשקין ע"י דין ביטול אף על פי שאין להמשקין דין טומאה מצד עצמותן, דלא גרע מטהור דעלמא שחל עליו דין טומאה ע"י ביטול, וכיו"ב אמרינן בזבחים (דף ע"ח ע"א). אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור מ"ט א"א שלא ירבה מין אחד על חברו ויבטלנו ויעו"ש בפירש"י ותוס', ועפי"ז יתפרשו דברי הרשב"א דמשקין שבפיו מאוסין הן ואין עוד תורת משקה עליהן, ומשו"ה פקע מהן דין טומאה מצד עצמותן ולא מטמו אחרים, ואעפ"כ מפסל פסלי מלאכול, משום דע"י אכילת האוכלין טמאין נחית עלייהו דין טומאה מצד ביטול ברוב, ואכול תרומה טמאה עכ"ד כתר"ה. והנה מה שרצה כתר"ה להשוות דעת הרשב"א עם דעת התוס' ביסוד זה אם שייך דין ביטול היתר באיסור, לא נראה כן מדברי הרשב"א בנדרים (דף נ"ח ע"א) ד"ה לביעור וכו' יעו"ש, דמבואר מדבריו דס"ל דלא נהפך ההיתר להיות איסור רק דכל התערובת אסור מצד דא"א לברר האיסור, הרי דס"ל כדעת הר"ן בנדרים שם (דף נ"ט ע"א) ד״ה וכי היתר שבהן להיכן הלך וכו' יעי"ש, וכן מוכח מדברי הרשב"א הובא בשו"ע יו"ד (סימן ק"ט סעיף דאיסור שנתבטל בהיתר, אסור לאדם אחד לאכול כל התערובת, הרי דלא נהפך הבטל להיות כמבטל יעו"ש בש"ך, ועוד דאף אם נניח כדעת כתר"ה דשיטת הרשב"א הוא דהיתר בטל באיסור, וכמו שצדד גם הפמ"ג בפתיחתו להלכות תערובות לפרש כן בדברי תשובת הרשב"א יעו"ש, מ"מ לא ותכנו דברי כתר"ה בכונת הרשב"א משום דאף דטהור שנתערב בטמא בטיל ברוב ונהפך לטמא אבל מ"מ לא עדיף הך טומאה שחלה ע"י דין ביטול מטומאה שחלה ע"י קבלת טומאה ממש, וכיון דכל היכא דנפסלה המשקה משתיה בטיל ממנה תורת משקה ופקע טומאתה, ה"ה דפקע הך טומאה דנחתא ע"י ביטול, ועוד דכמו דבטלו המשקין בהאוכלין לדין טומאה. בטלי גם מדין תרומה ינעשו חילין כמי האוכלין, וממילא ליכא כלל איסור תרומה טמאה, דהא באותה שעה שאפשר לחול דין טומאה על המשקין הרי הן חולין מדאורייתא דבטלו ברובא, ואף דמדרבנן בעי אחד ומאה והו"ל עדיין תרומה דרבנן, לא שייך כאן למיגזר בשביל איסור דרבנן דהו"ל כעין גזירה לגזירה דלא גזרינן בכאן כמו שיתבאר ועוד דהך דינא דזבחים הנ"ל דס"ל לר"ל דא"א שלא ירבה מין אחד על חבירו ויבטלנו לא קאי להלכה לדידן דס"ל טעם כעיקר דאורייתא כמבואר שם. ובר מן דין לא נתנו הדברים להאמר כלל בכוונת הרשב"א, לפמ"ש הרשב"א עוד שם בסוגיא הנ"ל עלה דאמרינן מהו דתימא הא שכיחי והא לא שכיחי, וז"ל איכא למידק ולימא משום דזימנין דאכיל אוכלין דתרומה ושקיל משקין טמאין ושדי לפומיה דהא ודאי שכיחא. י"ל דבהנהו לא גזרו משום דכבר נמאסו אוכלין שבפיו משלעסן ואין חוששין לטומאתן כ"כ שיגזרו עליהן, אבל לאוכל אוכלין טמאין חששו משום שמא יבא תרומה טהורה ויתננה לתוך פיו, ובההיא שעתה ראויה היא, דעדיין לא נפסלה מאכילת אדם והוא מטמא תרומה טהורה הראויה עכ"ל, יאי נימא דכוונת הרשב"א הנ"ל הוא כדברי כתר"ה. דעיקר הטומאה נחתא על המשקין לאחר לעיסת האוכלין ע"י התערובות, א"כ בכה"ג תו אין לחוש לטומאתן כלל כיון דכבר נמאסו ונפסלו משתית אדם, כמו דלא חיישינן לענין אוכלין בכה"ג, וע"כ צ"ל דעיקר הטומאה נחתא על המשקין בשעה שהן ראוין עדיין דהוינו משנתנן לתוך פיו דעדיין ראוין לשתיה, וא"כ הדרא קושית כתר"ה הנ"ל על דברי הרשב"א, דכיון דלאחר שנמאסו המשקין דהיינו משבאו לתוך פיו ס"ל להרשב"א דאין עליהן דין טומאה לטמא אחרים, וע"כ דס"ל דאין עליהן תורת משקה אף מתחלתן, א"כ האיך מקבלי טומאת עצמן למפסל. [יז] ואגב אורחא ארשום בזה מה שיש להעיר על דברי המרכבת המשנה (בקו"א שלו בסוגיא די"ח דבר) במ"ש שם ליישב לשון הש"ס דקאמר ופסיל להו ולא קאמר ומטמא להו, דבאמת אין לחוש דישדי משקין של תרומה בעוד בלעו בפיו דודאי בדיל ממשקה תרומה לשתותן בעוד שאוכלין טמאין בפיו אלא דכוונת הש"ס הוא ע"פ דברי הרמב"ם (פט"ו מהלכות טו"א הל"ז) מי שהיה אוכל תרומה בידים טמאות כגון דבלה שלא הוכשרה והכנים ידו לתוך פיו ליטול צרור אם הפך נטמאת הדבלה ברירו שהרי נטמא ביד מפני שעקרו ואם לא הפך טהורה מפני שהמשקה שבפיו קודם שיהפכנו או ימוצצנו והוציאו דומה למים שבקרקע שאינם מתטמאין ולא מטמאין אלא ברצון עכ"ל. (ובפי"ד מהלכות טו"א הל' ט"ז) כתב נשך באוכל ונפל האוכל הרי המשקה שבפיו שעל האוכל שלא לרצון עכ"ל, ומבואר מכל זה דהאוכל אוכליו טמאין נטמאו הרירין שבפיו ממגע אוכלין טמאין אע"פ שהרירין שבפיו הם כמים שבקרקע ואינן מיטמאן ולא מטמאין שלא לרצון, מ"מ הא מבואר ברמב"ם (פט"ו מהלכות טו"א הל"א) דאם שתה אדם טמא או שפך משקין טמאין לתוך מים שבקרקע נטמאו יעו"ש וה"נ נטמאו הרירין שבפיו שהרי אוכל ברצון, ולפ"ז הא דקאמר דלמא שדי משקין דתרומה לתוך פיו היינו לאחר בליעת האוכלין בעוד הרירין שנטמאו בפיו והמשקין דתרומה לא נטמאו ע"י נגיעת הרירין דאינן מטמאין אלא לרצון והך נגיעה הו"ל שלא לרצון, אלא דהחשש על התרומה הנשאר בכוס שתפסל מחמת רירין החוזרין מפיו כמבואר (פרה פ"ט מ"ד) ומשו"ה קאמר ופסיל, וא"ש מה שפירש"י מטעם משמרת דליכא כאן איסור אכילה בטומאה כלל יעו"ש באורך, והדברים קשין להולמן