דברי יחזקאל יג

נראה דאין דרכן של משקין לאשתיורי בגוף כמו אוכלין ולי נראה דמיירי באדם גדול שפיו רחב וצ"ע עכ"ל, וכוונת היש מפרשים נראה דכיון דבמעיו איכא רביעית משקין הרי נטמא האוכל שם ע"י הנגיעה ולא כמו שהבין חכם אחד דהמשקין שבמעיו מצטרפין עם אלו שבפיו ליחשב רביעית דהאדם מצרפן ע"י משקה טופח שבאמצע ועיקר הטומאה להאוכלין בא ע"י המשקין שבפיו, דלפ"ז לשון הי"מ שבמעיו נמצאים זה עם זה ל"ל פתרי כלל, ועוד דלפ"ז קושית הר"ן דאין דרכן של משקין לאשתיורי בגוף אינו מובן וע"כ דעיקר הכוונה הוא דהנגיעה לקבל טומאה נעשה במעיו דשם איכא שיעור רביעית לטמא והמשקין עדיין לא בטלו מתורת משקה אפילו לאחר שבאו לתוך מעיו וכמו שנתבאר לעיל באורך, ועיקר האיסור לפי פירוש הי"מ אינו מטעם אוכל תרומה טמאה כמ"ש הרמב"ם אלא דהוא מטעם משמרת כמו שפירש"י והרשב"א הנ"ל דאיסור אכילת תרומה טמאה ליכא כאן דהא הטומאה חלה לאחר שכבר ירדו האוכלין לתוך מעיו. אבל עיקר הדברים תמוהים לכאורה מאד דכפי הנראה עיקר קושית הר"ן הוא רק מטעם דכיון דאין דרכן של משקין לאשתיורי בגוף כמו האוכלין נמצא דהמשקין קדמו לתוך מעיו וא"א שיהיו האוכלין שבולע אח"כ נוגעין במשקין ששתה קודם, אבל באוכל תחלה ואח"כ שותה דאז איכא נגיעה במעיו משום דדרכן של אוכלין לאשתיורי בגוף ונמצא דמשקין שאח"כ נוגעין באוכלין שקדמו להם גם הר"ן מודה דמקבלי טומאה בתוך מעיו והא קיי"ל טומאה בלועה לא מטמאה לענין בלע שתי טבעות אחת טהורה ואחת טמאה וה"ה באוכלין ומשקין כמבואר להדיא בחולין (דף ע"א ע"א) יעו"ש. ועוד קשה מהא דמבואר ביומא (דף פ"א ע"א) זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן ובא אחר ואכלן הראשון משלם קרן וחומש והשני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון אלמא דלאחר שבא המאכל לתוך מעיו פקע ממנו תור תרומה ואם כן בטיל ממנו דין משמרת, ובין לפירוש ר"ח כהן בתו"י שם דהוא מטעם שכבר נתחללה הדרומה ובין לפירוש רבי תיקשי דע"כ לא פליגי התוס' שם על פי' ר"ח כהן אלא מטעם דבאכילת איסור לא אמרינן כבר נתחללה דדוקא כהן שסך בהיתר אמרינן בפ"ק דכריתות (דף ז' ע"א) דבן בתו מתעגל בו. והכא כיון דאכילתו הוא בהיתר כיון דפחות מרביעית לא מטמא אחרים א"כ ליכא סרך טומאה כלל וכבר נתחללה משירדה התרומה לתוך מעיו ואיזה איסור יש במה שמקבל טומאה שם וצ"ע. ולקושיא זו י"ל דדעת הי"מ והר"ן כדעת הר"ח שם ביומא דמפרש שהקיאן דרך בית הרעי יעו"ש משמע מדבריו דבהקיאן דרך פיו לא פקע מהם תורת תרומה ומשום דעדיין לא נגמרה כל הנאתו קודם שנתעכל המאכל במעיו ודוקא בסיכה שייך דינא דנתחלל משום דלאחר שסך כבר נגמרה כל הנאתו וכמו שנתעכל דמי ומשו"ה דוקא ביצא דרך בית הרעי שכבר נגמרה כל הנאת מעיו שייך נתחלל ועיין תוס' מנחות (דף ס"ט ע"א) ד״ה דבלע וכו' יעי"ש באורך, ומשו"ה משירד המאכל של תרומה לתוך מעיו איכא איסור לטמאותו מדין משמרת. ואין להקשות נהי דלא פקע איסור תרומה מדין כבר נתחללה מ"מ מי גרע משאר איסורין דמשירד לתוך מעיו לאחר לעיסה והקיאן דפקע איסורן משום דלא חזיא לאכילה דדוקא בבלע בלא לעיסה אמרינן דחזיא שלא בפניו כמו שנתבאר לעיל, די"ל דמ"מ שייך לגזור דלמא שדי אוכלין לפומיה ויבלע בלא לעיסה דאז כיון דחזיא שלא בפניו לא פקע איסור תרומה מהן כמו בשאר איסורין, אבל הראשונה צע"ג. ובגוף קושית הר"ן דליכא רביעית משקין בפיו דהיינו שיעור לטמא אחרים נראה בפשיטות לפמ"ש לעיל דכאן שייך לגזור אפילו בטומאה דרבנן ולא חשיב גזירה לגזירה משום דלענין איסור דמשמרת דהוא מטעם הפסד חשיב איסור תורה אפילו ע"י טומאה דרבנן, וא"כ לא מיבעי לשיטת ר"ת בתוס' פסחים (דף יד ע"א) ד"ה דאיכא וכו' שכתב דמדרבנן מטמא בכ"ש א"כ איכא למיגזר בשביל טומאה דרבנן אלא אפילו לדעת רש"י בפסחים (דף י"ז ע"ב) ד"ה אבל וכו' דמשמע מדבריו דאפילו מדרבנן בעי רביעית לטמא אחרים מ"מ ע"כ צריך ליישב כל הנך סוגיות שהביאו התוס' שם דאף לטמא אחרים סגי בכ"ש וע"כ צריך לחלק כמו שכתב הר"ש (מכשירין פ"ו מ"ז) דלחולין בעי רביעית וכל הנך סוגיות דסגי בכ"ש מיירי לתרומה וקדשים דגזרו אפילו בכ"ש. וכן מבואר בתוספת ר' יהודה חסיד בברכות (דף נ"ב ע"א) יעו"ש, וא"כ בסוגיין דמיירי לענין תרומה סגי בכ"ש ואף שהטומאה אינה אלא דרבנן מ"מ האיסור דמשמרת הוא דאורייתא, וצ"ע על הר"ן דלעיל מינה כתב להקשות על הי"מ שכתבו דמשו"ה לא נקט ושקיל אוכלין דתרומה משום דאין אוכל מטמא אוכל והקשה דנהי דמדאורייתא לא מטמא אבל מדרבנן אפשר דמטמא הרי דסובר דשייך לגזור אפילו בשביל טומאה דרבנן, וכאן דחק עצמו לשנוי דמיירי באיש גדול שפיו רחב ולא תירץ בפשוטו דלכה"פ בתרומה וקדשים לא בעי רביעית מדרבנן. [טו] ונראה דגם דעת רש"י ותוס' הוא כדעת ר"ח ביומא הנ"ל דבבליעה לחודא לא אמרינן כבר נתחללה התרומה אלא דוקא בהקיאה מלמטה שכבר היא מעוכלת דאמרינן בחולין (דף ע"א ע"ב) טומאה בלועה תנינא דתנן בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה ופירש"י דמשנבלעה אינה מטמאה עכ"ל ומאי ראיה הוא דהא משבא התרומה אח"כ למעיו כבר נתחללה ושוב ליכא איסור טומאה כלל וע"כ דס"ל לרש"י דכ"ז שלא נתעכלה ולא נגמרה כל הנאתה לא נתחללה, וכן מוכח מדברי התוס' שם ד״ה כי קאמר רבה וכו' בסה"ד וז"ל וא"ת מנ"ל לרבה הא דטהרה בלועה לא מיטמאה מטומאה שאצלה וכו' וי"ל דכולה מלתא דריש רבה מן האוכל את נבלתה מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה וקאמר רחמנא דטהור ואפילו לאכול בתרומה ונוגעת בטומאה שבמעיה ואסור לטמאותה וא"ת שתי טבעות נמי תנינא בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה וי"ל דהתם צריך הזייה שלישי ושביעי וכשבא לאכול תרומה כבר יש שבעה ימים שנבלעה והרי הוא מסתמא כבר סמוך לנקב וכשבולע תרומה אינה נוגעת בטבעת עד שתבא אצלה סמוך לנקב ואז היא כבר מעוכלת עכ"ל, הרי מבואר להדיא מדבריהם דכל זמן דלא נתעכלה עדיין תורת תרומה עליה ואסור לטמאותה והוא כשיטת ר"ח הנ"ל. ובתד"ה בלע טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומה וז"ל בטמא טומאת מת איירי דחרב הרי הוא כחלל ואי לאו דטומאה בלועה לא מטמא הלא היה מועיל לו טבילה דנהי דמגע בית הסתרים לא מטמא במגע במשא מטמא וכו' עכ"ל, ולפ"ז ליכא להוכיח מדברי רש"י כלל דס"ל כשיטת ר"ח דאין הוכחת הש"ס דאי טומאה בלועה מטמא שתטמא התרומה נאחר שירדה למעיו אלא כיון דטומאה בלועה מטמא נטמא האדם במשא וממילא נטמאת התרומה בפיו, אבל מדברי התוס' שפיר יש להוכיח שהרי כתבו דאי טהרה בלועה מיטמאה מטומאה שאצלה היה אסור לאכול בתרומה משום דנוגעת בטומאה שבמעיה ואסור לטמאותה אלמא דלא נתחללה קודם שנתעכלה וכמו דמסקו התוס' ועיין במנחות (דף ס"ט ע"א) תד"ה דבלע וכו' יעו"ש.