דברי יחזקאל יב

חטאת טומאה כלל דליכא נגיעה המטמאה עדיין כיון דראוין ועומדין להזאה, רק דלאחר ששתתה הפרה המי חטאת ועודן בפיה אף דהמי חטאת לא בטלי בפיה אלא במעיה וכמ"ש התוס' הנ"ל אבל מ"מ כיון דבשעה שהמי חטאת בפיה ועומדין לבליעה שוב אין עומדין להזאה והנגיעה שנוגעין אז בעצמן בפי הפרה מיקרי שלא לצורך הזאה אף דמצד הדין עדיין כשרין להזאה מ"מ כל שבפועל שלא לצורך מיקרי, מקבלין טומאה ע"י נגיעה זו, ולפ"ז א"ש תירוצו דר"א דהו"ל משקה סרוח והיינו לפמ"ש לעיל בשם הרשב"א דמשקין שבפיו מאוסין הן ואי שדי לא מטמו אחרים וכבר נתבאר דכ"ז שהם בפיו חשיבי משקין מטעם דראוין לדידיה גופיה וכ"ז שייך באדם, משא"כ בבהמה ששתתה משבאו המים בפיה נמאסו ושוב אין ראוין לשום אדם כלל ואין מקבלין טומאה מעתה ומשו"ה כאן דהטומאה קלה אינה חלה רק משבאו המים בפי הבהמה ואז אין ראוי לחול טומאה עליהן דמשקה סרוח אינו מקבל טומאה. והנה לשיטת הראב"ד בהשגות (בפ"ב מהלכות טומאת אוכלין הלי"ד) דכל שהיה ראוי לאדם מתחלה ונפסל לא פקע ממנו תורת אוכל ומקבל טומאה, רק היכא שלא היה ראוי מתחלה לאדם, ופירש דמה שאמרו לו לר"א בתו"כ אין המשקה יוצא ע"י פרה ועופות מיירי קודם קבלת הטומאה יעו"ש, ולפ"ז הא דמשני רב אשי דהו"ל משקה סרוח אף דהיה לו שעת הכושר מתחלתו לאדם, צ"ל דס"ל לר"י כר"א בתו"כ דפליג על אמרו לו דרבנן וממעט משקה סרוח מקרא דאשר ישתה ומשו"ה ס"ל דמשקה שנסרח אינו מקבל טימאה, ואם נפשך לומר דגם דעת הראב"ד דאמרו לו לר"א לא פליגי כלל וכמו שכתב הכ"מ לדרכו של הרמב"ם ור"א מיירי בסרוח מעיקרו וכן משמע קצת מלשון הראב"ד בהשגות שם, ע"כ יתפרש תירוצא דרב אשי דהו"ל משקה סרוח מדין עיכול ובהך דינא כו"ע מידו כמבואר לעיל מדברי התוספתא, ועיין בר"ש (פ"ט דמקואות מ"ג) יעו"ש, וכן צריך לפרש גם דברי הראב"ד בהשגות שם שכתב ודוקא שהיו ראוין מתחלתן לאדם אבל אם היו סרוחין מתחלתן כגון פרש שבמעי בהמה אינן מקבלין טומאה אע"פ שהכלב מלקק בהם עכ"ל, ולכאורה תיקשי הא המים שבתוך הפרש ג"כ היה ראוי מתחלה לאדם קודם ששתתה הבהמה אותם ועכשיו נעשו סרוחים ואמאי יוצאין מידי משקה לדעת הראב"ד. ודוחק לאוקמי דכוונת הראב"ד הוא באופן שהפרש בא רק מאוכלין לחודא וע"כ צ"ל דכיון דנסרחו במעי הבהמה חשיבי כמעוכלין ובטל מהם שם משקה שהיה מתחלה עליהם שהרי פנים חדשות באו לכאן וכמו דאמר במנחות (דף ס"ט עא) לענין פיל שבלע כפיפה מצרית והביאה דרך בית הרעי דהו"ל כלי גללים ואינה מקבלת טומאה יעו"ש, רק דהראב"ד דן דמ"מ כיון דהכלב מלקק בהן עכשיו יהיו חשובין משקה עי"ז וע"ז כתב דהא הו"ל סרוחים מעיקרא ומעולם לא היו ראוים לאדם ולא חלה עליהם תורת משקה. ועיין בהשגות (פ"א מהלכות טו"א הל"ד) יעו"ש. שוב ראיתי להראב"ד בתו"כ פ' שמיני שהקשה קושיא זו מדברי הש"ס דפסחים דמשני דהו"ל משקה סרוח וכתב ליישב וז"ל ואיפשר דלא דמי סרוח דהכא לסרוח דהתם דסרוח דהתם פירשא בעלמא הוא ובכה"ג מודה ר"י אבל סרוח דהכא במשקין שנסרחו בכלי קאמר עכ"ל ות"ל שכונתי לדעתו [יג] שוב ראיתי דמ"ש לעיל בטעמא דנדו התוס' לפרש קושית הש"ס טומאה קלה מיהא ניטמאו כפירש"י מטעם נוגעין בעצמן משום דכה"ג הי"ל טומאת בית הסתרים וכדאיתא בחולין (דף ע"ב ע"ב) לא נתן להאמר כלל, דהא מסקינן התם דבאוכלין כה"ג ל"ש טומאת בית הסתרים דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ונגיעי בהדדי וכן פסק הרמב"ם (פ"ו מהלכות טו"א הלי"ד), ואפילו למאן דפליג התם וס"ל דבאוכלין נמי שייך טומאת בית הסתרים ועיין פסחים (דף פ"ה ע' א), מ"מ במשקין כה"ג דמפרתי ממש כו"ע מודו וכן מבואר להדיא במשנה (טהרות פ״ג מ״א) הרוטב והגריסין והחלב בזמן שהן משקה טופח הרי אלו תחלה קרשו הרי אלו שניים וכו' וטעמא דקרשו נעשו שניים משום דחשיבי כאוכלין שנגעו במשקין כמבואר בר"ש שם וכמ"ש לעיל, אלמא דלענין משקין בהדדי או משקין באוכלין כו"ע מודו דלא הוו בית הסתרים, ודוחק לומר אליבא דעילא דכל הנך משניות דרפ"ג דטהרות דמבואר שם דבכה"ג טמא אתיא כר"מ דוקא דאית ליה טומאת בית הסתרים מטמא, ובר מן דין הדבר מוכרח מצד עצמו דבמשקין לא שייך האי כללא דטומאת בית הסתרים דהא מפרתי ממש הן וחשיב נגיעה ממש, ועיין במנחות (דף כ"ד ע"ב) תד"ה כי נגע וכו' יעו"ש. וע"כ נראה לומר דמשו"ה לא פירשו התוס' מטעם נוגע בעצמן משום דאזלי לשיטתם בנדה (דף ט' ע"א) הנ"ל דנוגע לצורך מי חטאת לא נטמא כלל והכא כ"ז שהמי חטאת כשרים הו"ל הנגיעה לצורך המי חטאת ולאחר שנפסלו שוב ליכא נגיעה לקבל טומאה דהא פרחה מהן תורת מי חטאת ולפרש דאתי בב"א זהו דחיקא להו להתוס,, ומה שכתבנו לעיל דלדעת הרמב"ם כאן שבאו המי חטאת בפי הבהמה דשוב אינן עומדין להזאה בפועל הך נגיעה הו"ל שלא לצורך מי חטאת. התוס' לא ניחא להו בזה דמ"מ כל שהמי חטאת כשרין מצד הדין מיקרי עדיין נוגע לצורך מי חטאת ואינו מקבל טומאה. ומעתה כיון שנתבאר דבמשקין לכו"ע לא שייך טומאת בית הסתרים א"כ יקשה על מה שכתבנו בתחלת דברינו ליישב דברי הרשב"א במאי דקאמר דמשו"ה קאמר ופסיל להו אע"ג דהמשקין הוי תחלה משום דאי שדי לא מטמו אחרים רק מפסל פסלי, וביארנו דהך דינא דתחלה כיון דהטומאה הוא מצד הדין ולא טומאה עצמית משנפסלו המשקין משחית אדם דהיינו מדשדי להו לחוץ פקע טומאת תחלה דהו"ל כטומאה חדשה דכל שעה ושעה ונשאר רק ובטומאה עצמית שיש עליהן דהיינו טומאת שלישי מצד קבלה מאביהן השני. ולפי דברינו עתה תסוב הקושיא למה לא יעשו המשקין שני לטומאה מצד שנגעו בעצמן בהיותן תחלה בפיו ואז עדיין ראוין לדידיה ומקבלין טומאה כמו שנתבאר לעיל, וכיון שכבר נעשו שני מטעם נגיעה בעצמן האיך פקעה הך טומאה ע"י דשדי להו לחוץ כיון דלא נפסלו עדיין משתית כלב, יכ"ש לדעת הרמב"ם הנ"ל דאין המשקין יוצאין ע"י הכלב לעולם וכמו דס"ל להרשב"א דלא פקע פסול שלהם ע"י פליטתן לחוץ, וא"כ עדיין קשיא אמאי קאמר ופסיל להו ולא קאמר ומטמו להו. ונראה דס"ל להרשב"א דכ"ז שהמשקין טמאין מתורת תחלה ל"ש תו לומר דמיד יעשו שני מצד נוגעין בעצמן דכל באותה טומאה הרי שבע לה טומאה וכמבואר במנחות (דף כ"ד ע"א) יעו"ש, ודוקא במי חטאת ל"ש שבע לה טומאה כיון דאין הטומאה נובעת מגוף המי חטאת דהרי אין למי חטאת שום טומאה עצמיית רק הטומאה של נוגע הוא מתורת התעסקות לבד כמו שנתבאר לעיל ומשו"ה המי חטאת מקבלין טומאה מטעם נוגע בעצמן. [יד] וראיתי בחידושי הר"ן עלה דאמרינן שותה משקין טמאין מ"ט גזרו ביה רבנן טומאה דלמא שתי משקין טמאין ושדי אוכלין דתרומה לתוך פיו והקשה שם וז"ל וא"ת כיון דמשקין אינן ראוין לטמא אחרים אלא ברביעית יא"כ האיך אפשר שיהא בפיו רביעית ויוכל להכניס אוכלין לשם, ויש מפרשים משום דבמעיו נמצאים זה עם זה, ולא