דברי יחזקאל יא

מאכילת כלב ככל הפקעת טומאה ישנה ולא סגי שתפסל מאכילת אדם יעו"ש שהוכיח ממה שאמרו בנדה (דף נ' ע"ב) אמר רבא אף אנן נמי תנינא י"ג דברים נאמרו בנבלת עוף טהור וזה אחד מהן צריכה מחשבה ואינה צריכה הכשר אלמא מחשבת חיים לא שמה מחשבה ועיי"ש בפירש"י דאע"ג דמחיים סתמא לאכילה אפ"ה לא מהניא ההיא מחשבה לטומאה דבעינן מחשבה בשעה שראוי לקבל טומאה ומחיים לאו בר קבילי טומאה, ובתד"ה מחשבת חיים וכו' כתבו דאי מחשבת חיים שמה מחשבה לא פקע שם אוכל מינה במה שנתנבלה עד שתיפסל מאכילת כלב יעו"ש, והקשה באור גדול לשיטת הרמב"ם דאוכל שנפסל מאכילת אדם אינו מקבל טומאה דשיעורא שתפסל מאכילת כלב הוא רק לענין הפקעת טומאה א"כ תיקשי קושית התוס' דמה יועיל אף אי מחשבת חיים שמה מחשבה מ"מ כשנתנבלה ונפסלה מאכילת אדם שוב אינה מקבלת טומאה, ותירץ דכיון דהטומאה בנבלת עוף טהור הוא מדין סופו לטמא טומאה חמורה חשוב כקבלת טומאה מכבר, וחזר והקשה על זה הא כאן דמחיים לא קבלה טומאה רק לאחר שנתנבלה ואז מיד נפסלה מאכילת אדם וא"כ לא קבלה טומאה מקודם אף אי מחשבת חיים שמה מחשבה, וכתב לתרץ דהא דאמרו שם בגוזל שנפל לגת דגתו מאסתו ועשאו ככפר אינו מיד שנפל ומת אלא לאחר מיתתו קצת דחל עליו טומאה מקודם שנמאס מדין סופו לטמא טומאה חמורה ואחר שנמאס תו לא פקע ומשום הכי אמרינן דבעי מחשבה עכ"ד. ודבריו תמוהים דהא בגוזל שנפל לגת מבואר שם בברייתא דאם חשב עליו להעלותו ולהאכילו לכלב טהור לרבנן דר"י בן נורי ואי נימא דהך טומאה נידונית כקבלת טומאה ישנה א"כ אף דחשב להאכילה לכלב לא תפקע טומאתה דהא בעי שתפסל מאכילת כלב. ועוד דהך מתניתין דרפ"א דטהרות דנבלת עוף טהור צריכה מחשבה מיירי בכפר ובמבואר בר"ש וברא"ש שם וא"כ מנ"ל לרבא להוכיח דמחשבת חיים לא שמה מחשבה ולאוקמי הך מתניתין דמיירי בכרך רק דע"י שנפל לגת וגתו מאסתו נעשה ככפר. דלמא מיירי בכפר ממש דמיד כשנתנבלה נפסלה מאכילת אדם ומשו"ה בעי מחשבה להחשיבה אוכל. ועיקר הקושיא שהקשה לדעת הרמב"ם דאיך יועיל מחשבת חיים אף אי שמה מחשבה דהא מ"מ בשעה שהטומאה צריכה לחול עליה כבר נפסלה מאכילת אדם ושוב אינה מקבלת טומאה, נראה דלק"מ דדוקא היכא שהאוכל בעצמותו נפסל מאכילת אדם ע"י שנסרח ונפסד אז ילפינן מקרא דכל האוכל אשר יאכל פרט לאוכל סרוח וכמבואר בפיה"מ להרמב"ם (טהרות פ"ט מ"ו) יעו"ש, משא"כ הך דינא דבכפרים צריך מחשבה הוא מצד דבעי שיהיה מיוחד לאוכל אדם שיחול עליו שם אוכל אף אם בעצמותו כבר ראוי לאוכל אדם מ"מ בכפרים כיון דאוכליו מועטים אינו מיוחד לאוכל אדם ומשו"ה בעי מחשבה, וע"ז פשיט הש"ס דאי מחשבת חיים שמה מחשבה נמצא דכבר היה עליו מחשבה וחל עליו שם אוכל ותו לא איכפת לן במיתתה בכפר דלא בעי מחשבה בכל שעה אלא כיון דכבר חל עליו שם אוכל ע"י מחשבת חיים לא פקע תו שם אוכל מעליו דדמי לנבלת עוף טהור שהוליכה מכרך לכפר דלא פקע מעליו שם אוכל דלא בטלה מחשבה קמייתא. וזהו מה שכתבו התוס' שם דאי מחשבת חיים שמה מחשבה לא פקע שם אוכל מינה רק עד שתפסל מאכילת כלב דאז כיון דתו לא חזי למידי פקע מחשבה קמייתא, ונמצא דבכה"ג אינו ענין לדברי הרמב"ם לענין שלא לחול טומאה ע"י שנפסל מאכילת כלב דשם פקע דין אוכל מעצמותו של החפץ וא"א לחול עליו טומאה, ולפ"ז יהיה מוכח היפך דברי האור גדול הנ"ל שחדש דגתו מאסו אינו מיד במיתתו אלא לאח"כ קצת דלפ"ז הך מחשבה שהיתה עליו לאחר מיתתו ודאי מועיל דהא זהו לא מיקרי מחשבת חיים וא"כ מאי איכפת לן מה דגתו מאסתו ונעשה ככפר דהא מ"מ כיון דכבר חל עליו שם אוכל שעה אחת תו לא פקע עד שתפסל מאכילת כלב, ונהי דמהא דחשב עליו להעלותו ולהאכילו לכלב טהור לא תיקשי כ"כ משום דאפשר לומר דעי"ז מתבטל הך מחשבה דמעיקרא ואף דכבר חל עליו שם אוכל ונטמא מדין סופו לטמא טומאה חמורה מ"מ י"ל דנידון כטומאה חדשה וכמ"ש לעיל ומשו"ה בטל ממנו שם אוכל מעכשיו ופקע טומאתו, אבל מ"מ תיקשי דהא מבואר שם במשנה דאם חשב חש"ו להעלותו ולהאכילו לאדם טהור משום דאין להם מחשבה וכן פסק הרמב"ם (בפ"ג מהלכות טו"א הל"י) יעו"ש, ומאי איכפת לן הא סגי במחשבה קמייתא שהיה עליו קודם שנמאס בגת וע"כ מוכח מכאן דגתו מאסתו הוא מיד במיתתו שלא חל עליו עדיין שם אוכל. [יא] איברא דדברי הכ"מ בדעת הרמב"ם יש לקיים גם לפירש"י דהקושיא דטומאה קלה מיהא ליטמי הוא מדין נגיעה במי חטאת ואעפ"כ שפיר תירץ ר"א משום דהו"ל משקה סרוח ואין הטעם ע"פ דברי ר"א בתו"כ כמו שפירש"י דיליף מקרא. דוכל משקה אשר ישתה אלא מטעם אחר הוא, ע"פ מ"ש לעיל שיטת הרמב"ם (פ"ח מהלכות טו"א הל"א) דשותה משקין טמאין והקיאן אם נסרחו או שיצאו מלמטה אע"פ שלא נסרחו טהורין והוא מדברי התוספתא שהובאה בר"ש (מקואות פ״י מ"ח) והטעם הוא משום דחשיב עיכול וכפירשא בעלמא חשיב ומשו"ה ביצאו מלמטה חשיב עיכול אע"פ שלא נסרחו ובהקיאן לא מקרי עיכול רק בנסרחו דזהו ראיה שכבר נתעכלו, ועיין במנחות (דף ס"ט ע"א) בעי רמב"ח פיל שבלע כפיפה מצרית וכו' מי הוי עיכול וע"ש בתוס' וע"כ צ"ל בדברי התוספתא דבהקיאן ונסרחו הוי מטעם עיכול ולא מטעם נפסל משתיה דהא לדעת הרמב"ם אין המשקה יוצא מידי טומאתו ע"י הכלב לעולם, ולפ"ז א"ש תירוצו של ר"א דהו"ל משקה סרוח והכוונה דהו"ל עיכול וזה מועיל אפילו להפקיע טומאה ישנה וטעמא דרבנן דס"ל דבתוך מעל"ע ל"ח עיכול כלל אף בנסרח ופליגי אדינא דתוספתא הנ"ל ועיי"ש בר"ש (מקואות פ"י מ"ח) ובפרה (פ"ט מ"ה) יעו"ש היטב, והא דפסק הרמב"ם סתם בטלו במעיה ולא כתב דמיירי בנסרח וכמ"ש (בפ"י מטו"א הל"א) דהא אם שחטה מיד קודם שנסרח דלא חשיב עיכול בשרה טמא אף דהמשקין כבר נפסלו משתיה, משום דהרמב"ם לטעמיה אזיל דס"ל טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן. ולדידיה לא קשה כלל קושית הש"ס דליטמי טומאה קלה דהא הו"ל מלתא דלא שכיחא ולא גזרו ביה רבנן כמו שפירש"י וכמו שנתבאר לעיל. [יב] אמנם נראה דיש להשוות דברי הרמב"ם בפירוש הסוגיא דפסחים עם דברי רש"י מכל וכל ותירוצו של ר"א דהו"ל משקה סרוח עולה ע"פ דברי התו"כ אליבא דר"א, והיינו לפמ"ש התוס' בנדה (דף ט' ע"א) ד"ה ומזה וכו' דנוגע במי חטאת דטמא היינו דוקא שלא לצורך הזאה אבל לצירך הזאה טהור יעו"ש וכן כתב הרמב"ם בהלכות פרה אדומה (פ"י הל"א) יעו"ש, ולפ"ז לכאורה תיקשי לפמ"ש רש"י לפרש קושית הש"ס דליטמי טומאה קלה מטעם נוגע בעצמן והיינו דכל טפה וטפה נוגעת בשאר והא נגיעה זו חשיבה לצורך מי חטאת דהא א"א להפריד המים שלא יגעו זה בזה וגם דבמנא צריכה שיעור לכו"ע כמבואר ביומא (דף י"ד ע"א) יעו"ש, והאיך אפשר לקבל טומאה ע"י נגיעה זו של עצמן וכי גרעי משאר נוגע לצורך מי חטאת שהוא טהור וע"כ צ"ל דכ"ז שנא ששתה הפרה עדיין לא קבלו המי