דברי צבי פט

מלך הבשן יהבינן לי' באמה דידי' וגם אמרי' שם בננס באבריו יהבינן באמה של קודש שגופו בינוני ואמתו קצרה ולא סגי לי' באמה דידי' משמע דלמי שגופו קטן ולא צריך לד' אמות לא יהבינן לי' ד' אמות באמה של קודש ודוחק לומר דנתנו שעור ד' אמות דוקא לננס דהא פשיטא שאם גם לננס לא יספיקו לו ד' אמות שנותנין לו יותר

שם סעיף ג' צ"ע על הרמב"ם והטור שכתבו לפיכך דמשום דיש לאדם ד' אמות לפיכך מותר לאדם לעקור חפץ וליתן לחבירו וחבירו לחבירו בתוך ד' אמות לכל אחד דנוכל לומר דכמו שאסור בסעי' ה' להוליך לבדו פחות מד' אמות וכמו שסובר הראב"ד בפי"ב מהל' שבת הל' י"ז דרק בשעת הדחק מותר ומדמה זאת להוליך לבדו פחות מד' אמות שאין מותר רק בשעת הדחק וצ"ע בסי' ש"א סעיף מ"ב במוציא תפילין דכתב בש"ע דמוליכים פחות מד' אמות או נתנם לחבירו וחבירו לחבירו ע"ש דהו"ל לכתוב תחלה שנתנו לחבירו כו' דהא זה מותר לכתחלה ואח"כ הו"ל לכתוב דמוליכים פחות מד"א דזה אסור במקום אחר רק בשעת הדחק מותר כמו שכתבו תוס' עירובין דף צ"ז ד"ה ר"ש והרמב"ם פרק כ' מהל' שבת

שנ סעיף א' עומד ויש מפרשים כו'. צ"ע לדעת י"מ דצריך להיות חפצים הצריכים וגם בשתי' שמקרב לפיו דהא בעירובין דף צ"ט ע"א דפריך הגמ' רישא רבנן וסיפא ר"מ ומשני רב יוסף בחפיצין הצריכין ע"ש ולדעת י"מ שהוא דעת הרמב"ם דמה שלא מפרש רב יוסף נמי הטעם דאסור משום ששותה ומקרב לפיו שזה פשיטא דלהכי נקט המתניתין האיסור בשתי' א"כ קשה למקשן שמקשה רישא רבנן וסיפא ר"מ הא יש לחלק בין שתי' שמקרב לפיו לדבר אחר דהא לדעת הרמב"ם צריך לומר שסברא חיצונה לחלק בכך

שם מג"א ס"ק ב' למקום כו' לא הניח הכלי כו'. עי' מחה"ש וברא"ש וקשי' לי בריש שבת במתניתין או שנטל מתוכו והוציא או שנטל מתוכו והכניס חייב דקשה אמאי חייב דכיון שפשט ידו ריקן לחוץ הוי היד מקום פטור כיון שהוא במקום אחר והיד במקום אחר ומכניס מיד שהוא מקום פטור לרה"י או לרה"ר ועי' ברש"י וברע"ב שם כשהכנים צריך להניח ובעודו בידו ולא הניח אינו חייב ע"ש

שם ס"ק ג' או כו' דמחשבתו כו'. וכן הוא בעירובין דף צ"ט דאמר רבא זרק ונח בפי הכלב כו' חייב דמחשבתו משויא לי' מקום וצע"ג דבשבת דף ה' ע"א משני רבא ידו של אדם חשובה לו כד' על ד' ע"ש משמע דוקא ידו משום דעשוי' להניח בו חפצים גדולים כמו שכתב הרע"ב וכל המפרשים שם ושם ג"כ הוי מחשבתו לתתה ביד חבירו כמו שפי' רש"י שם בד"ה היכא דאחשבה זה העושה מלאכה נתכוין לתתה ליד חבירו עכ"ל אלמא אע"ג דהוי מחשבתו לתת ליד חבירו אפ"ה לא אמרי' דמחשבתו משויא לי' מקום רק דוקא בהניח ביד אבל במקום אחר לא אמרי' דמחשבתו משויא לי' מקום

שנא מג"א ס"ק ה' למעלה מי' גזרי' כו'. צ"ע דכיון דאין בו ד' על ד' הוי מקום פטור ובמקום פטור לא גזרי' שמא יהא רחב ד' אפי' למעלה מי' דבשבת דף ו' ע"א אדם עומד על האסקופה ע"ש שלא חלק בין תוך י' למעלה מי' והרמב"ם בפרק י"ד מהל' שבת הל' ז' כתב מקום פטור גובהו ג' עד לרקיע וכן כתב הרע"ב בשבת פרק י"א משנה א'

שם הכא שאני כו'. צ"ע דהו"ל לתרץ דגם בכה"ג שהגדיים בוקעין הוי לפעמים רה"י כגון שהם גבוהים עשרה ורחבם ארבע כמו שכתב מג"א בסי' שמ"ה ס"ק א' קנה גבוה י' כו' דהו"ל מחיצה שהגדיים בוקעין אבל הטרסקל עצמו גבוה י' ורחב ד' הוי רה"י הגם מה שתחתיו הוי רה"ר כמו שגורס המח"ש שם א"כ ה"נ אם המזחילה בעצמו גבוה י' כו' הוי רה"י

שנב מג"א ס"ק א' ואפי' כו' דלא התירו שבות כו'. פי' מחה"ש אע"ג דגם באגודו בידו ברה"ר שבות מ"מ קיל זה מאין בידו וכרמלית ע"ש וצ"ע בהגהות אשרי רפ"ק דשבת שכתב הי' קורא בספר על האסקופה כו' אבל אם נפל כולו מידו אסור להביא לכרמלית לאפוקי מר"ש בעירובין דף צ"ח דאמר דשבות אינו עומד בפני כתבי הקודש עכ"ל וצ"ע דהא ר"ש אינו מתיר רק בנפל לרה"ר ואגודו בידו ומנ"ל דר"ש מתיר ג"כ בנופל לכרמלית ואין אגודו בידו דהוי שבות חמור דילמא גם ר"ש מודה דאסור ואע"ג דר"ש אמר שאין לך דבר משום שבות כו' נוכל לומר דלאו דוקא וכן משמע ברש"י שם שפי' משום שבות כגון זו שלא נפל מידו כו' וע"כ צריך לומר כן לאביי שם דמפרש המתניתין באסקופת כרמלית ואגודו בידו והרמב"ם פסק כאביי וכן יראה מדברי הגהות אשרי שפסק כאביי וא"א שר"ש מתיר בנפל לכרמלית ואין אגודו בידו הי' לו לר"ש לחלוק ברישא דמיירי באסקופת כרמלית ולומר דאפי' אין אגודו בידו מותר א"ו דכה"ג גם ר"ש מודה דאסור

שם ס"ק ב' משום כו' יכול להביאו כו'. צ"ע דהא באף אינו יכול למשוך ומקצת כלי בידו נמי פטור דבשבת דף צ"א במתניתין אע"ג שרוב פירות מבחוץ פטור ולר' יוחנן שם אפי' מלאה חרדל ופסק הרמב"ם כותי' וצ"ל דהמג"א מיירי ביוכל למשוך אצלו אבל באינו יכול למשוך הוי כאלו כילו ברה"ר וכן נראה מדברי הריטב"א הובא בהרב"י סי' שנ"ד דמגנדר דלי ונח בקרקע וכאלו אין מעמידו ע"ש ולפענ"ד יש ראי' לדברי מג"א מכתובות דף ל"א ע"א דא"ר אבין הזורק חץ מתחלת ד' לסוף ד' וקרע שיראין בהליכתו פטור שעקירה צורך הנחה ואע"ג דבשעת שקרע השיראין עדיין לא חילל שבת אפ"ה משום דאי בעי לאהדורי לא מצי מהדר הוי כאלו נעשה הנחה כבר ולכן במעביר סכין ברה"ר וקרע שיראין בהליכתו דמצי מהדר חייב לשלם דבעקירה עדיין לא חילל שבת וכן פסק הרמב"ם בפ"ג מהל' גניבה כמו שכתב הה"מ שם הל' ב' א"כ ה"נ שפיר כתב המג"א דאם אין יוכל