דברי צבי רמב

גנב פטר עצמו בכבש הרי דטענה דבעינן למיעבד מצוה מן המובחר אינה טענה אך כדמעיינינן שפיר נר' דלא דמי כלל משום דשאני התם דשור זה שהפריש אין לו דמים אבל גבי אתרוג מצי למימר הנגזל אנא הוי זביננא לי' בדמים יקרים עכ"ל ע"ש ולפענ"ד אפשר לפשוט ממתניתין סוכה דף מ"א ע"ב למחרת משכימין ובאין כל אחד מכיר את שלו ונוטלו מפני שאמרו חכמים אין אדם יוצא ידי חובתו ביו"ט הראשון בלולבו של חבירו וכן איתא במתניתין דף מ"ב ע"ב ומלמדין אותם לומר כל מי שמגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה ע"ש וא"א כל שהשיב לו לולב אחר הוי השבה גמורה אע"ג שאין חשוב כמו הלולב שגזל א"כ הכא אם נוטל לולב חבירו לא הוי גזל דהא חבירו מקבל לולב של זה ויש כאן יאוש ושנוי רשות דקני כדאיתא בסי' תרמ"ט סעי' א' ומצוה הבאה בעבירה לא הוי כיון דמקרי השבה במה שיקבל הנגזל הלולב שלו א"כ לא הי' צריך לומר כל מי שיגיע לולבי לידו הרי הוא לו במתנה ולפענ"ד פשוט דמה דנקט המל"מ דגנב פסלו לאו דווק' כי ה"ה אם לא פסלו הוי השבה במה שנתן לו לולב אחר כי הראי' שמביא מב"ק שמעי' שגנב פטר עצמו בכבש אפי' אם לא מת השור של עולה שגנב א"ו מוכח מהכא דבאתרוג לא הוי בכה"ג השבה מעלי'

לפענ"ד לא הי' צריך המל"מ לכתוב משום דבאתרוג מצי לומר אנא הוה זביננא בדמים יקרים דזה דוחק קצת כי אטו בשופטני עסקינן שימכור אתרוג חשוב וליקח אתרוג הגרוע ממנו אלא הו"ל לחלק בפשיטות דהתם הקרבן שהפריש אינו שלו ושייך להקדש רק שגורם לממון שהבעלים צריכים ליקח ולקנות בהמה אחרת לקיים נדר דהא אמר הרי עלי עולה ולכן הוי השבה כשיתן לו כבש דבזה יוכל לקיים נדרו אבל האתרוג הוא שלו וממונו הוא ופשיטא שצריך לשלם לו כל מה דשוי' ודומה למי שגנב מחבירו בגד חשוב ששוי' מאה זוז וכי תעלה על הדעת שיוכל ליתן לו מלבוש גרוע ששוה עשרה זוז אע"ג שיכול ללבוש ולהתכסות ולחמם במלבוש גרוע הזה כמו במלבוש החשוב כיון שגנב ממנו דבר השייך לו צריך לשלם לו כל שוי' ה"ה באתרוג כיון שהוא שלו הגונב ממנו צריך לשלם לו כל שוי' וצ"ע ברש"י ב"ק דף ע"ח ע"ב בד"ה גנב פטר עצמו כו' ואליבא דר"ש נקט להו דאמר קדשים שחייב באחריותן חייב עכ"ל משמע דלרבנן דסברי הגל"מ לא כממון דמי פטור לגמרי בהא דאמר הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב שאין הגנב צריך ליתן לו אפי' כבש וזה דוחק גדול דהגמ' שם יהא קאי אליבא דר"ש והלכה כרבנן דאמרי דבר הגל"מ לאו כממון דמי ולפענ"ד נראה פשוט דמה דממעטינן בב"ק דף ס"ב ע"ב ובכמה דוכתי לפטור גנב שגנב מהקדש היינו דוקא מכפל אבל הקרן מחויב לשלם הגנב אף כשגנב מהקדש וכן פסק הרמב"ם בפ"ב מהל' גניבה הל' א' הגונב נכסי הקדש אינו משלם אלא הקרן בלבד ולפ"ז שפיר עלה הסוגיא דב"ק דף ע"ח גם לרבנן דאף דסברי דבר הגל"מ לאו כממון מ"מ מחויב לשלם לו את הקרן רק שפוטר עצמו בכבש והרמב"ם אע"ג שפסק בפ"ב מהל' גניבה כרבנן הגל"מ לאו כממון אפ"ה פסק בפט"ז מהל' מעה"ק הל' ז' שהגנב יתן לו שה מפני שהקרן מחויב הגנב אפי' לרבנן

שם ט"ז ס"ק ג' ואסור כו' נמי שרי לטלטל הלולב כו' צ"ע האיך מדמה לולב לשופר דשופר הוא כלי כדאית' בשבת דף ל"ה ע"ב ולרש"י שם הוי שופר מלאכתו להיתר ולתוס' שם ד"ה והתני' הוי כלי שמלאכתו לאסור ע"ש אבל לולב הוי כאבן כמ"ש רמ"א וכ"כ הרב"י בסי' תרנ"ד בשם א"ח דלולב הוי כאבן ואסור לטלטלו לצורך גופו ומקומו וכ"כ הגאון מליסא בסידור שלו בדיני הלולב אסור לטלטל הלולב בשבת לצורך גופו ומקומו דהוי כאבן דלא כט"ז עכ"ל אח"כ ראיתי במחה"ש סוף ס"ק ב' שהרגיש בזה וע"ש ולפענ"ד אפשר לתרץ דט"ז סובר דלולב הוי כמו חצוצרות ומג"א בסי' ש"ח ס"ק י"ב כתב בשם א"ז דחצוצרות לאו כלי הוא ולדידן דקיי"ל כר"ש שרי לטלטלו ועי' בתוס' שבת דף ל"ו ע"א בד"ה הא כו'

שם מג"א ס"ק ב' דמוליד כו' ומ"מ נ"ל כו' לצורך אוכל נפש ואעפ"כ אסור משום דמוליד ריחא בחרס כו'. פי' המחה"ש דבביצה שם לא הזכיר רבה איסור הבערה רק איסור מוליד ריח א"כ מוכח דהבערה ליכא איסור דהוי לצורך אוכל נפש משא"כ מוליד ריחא בחרס והחרס אינו אוכל נפש אסור אע"ג דאינו מתכוין להוליד ריח בחרס א"כ באתרוג נמי אסור אע"ג דאין מתכוין כיון דהוי פ"ר עכ"ל וצ"ע דבסי' תקי"א במג"א ס"ק י' כתב המג"א על דברי הש"ע כדי ליתן ריח טוב בפירות למתקן לאכילה מותר ומשום אולודי ריחא ליכא שאין כוונתו להוליד ריח רק להכשיר אוכלין כמו בשרא שצולין אגומרי ע"ש משמע אי הי' כוונתו להוליד ריח בפירות אסור משמע שלא כדברי מחה"ש שמדבריו משמע בפירות דהוי אוכל נפש אפי' במתכוין מותר וגם דברי מג"א שם נראים כסותרים על מה שכתב הכא דפ"ר אסור אע"ג דלא מתכוין להוליד ריחא אסור ושם כתב שאין כוונתו להוליד ריח משמע דאי הי' כוונתו להוליד ריח אסור אפ"ה כשאין מכוין מותר אע"ג דהוי פ"ר גם הט"ז שם ס"ק ח' מסכים לדברי מהרש"ל דבאין מכוין אע"ג דהוי פ"ר מותר

שם ס"ק ז' ומיהו וכו' אפי' אמר בפירוש ע"מ כו'. הטור כתב ג"כ כלשון הש"ע דאפי' הראשון נתן לאחר והאחרון מחזירו לבעלים יצא וצ"ע דבסוכה דף מ"א ע"ב באתרוג שנתן ר"ג לר"י ור"י נתן לר"ע כתב הרא"ש אע"פ שכל אחד לא החזירו לר"ג כן היתה המתנה שכל אחד יתנהו לחבירו ויחזירהו לבסוף וכ"כ תוס' שם בד"ה ואם לאו כו' דעתו של ר"ג הי' שיצאו כולם ואח"כ יחזירוהו ע"ש משמע מדבריהם שהנותן האתרוג צריך לומר להמקבל ממנו שיתן לאחר אבל בלא אמר לו אין רשאי ליתן לאחר רק הוא צריך להחזיר