דברי פנחס צט

לשיטת הרשב"א וגם הוא נו"ט לפגם ואפי"ה בקביעות צריך בעל נפש לחוש לעצמו

ומ"ש לחלק על דברי המנ"י שהבאתי דהכא הוי כוונתו לבטל כיון שחפץ להיות בתוכה וע"כ כתב לחלק דשם חפץ שישאר שם ליתן טעם או חזותא משא"כ כאן דאינו נותן השומן רק לפי שעה שלא יעלה השוים אבל לא שיתקיים בו השומן לשום תיקון עכת"ד. ז"א חילוק, דהא המעיין במנ"י יראה בפירוש דעיקר החילוק שלו הוא לא מטעם חזותא רק ששם גבי דבש אינו חפץ כלל בתולע וטעמו ואיני חפץ כלל שיהי' בתוכם והכא בנ"ד חפץ שיהי' בתוכה דהא נותן אותה שומן לשם תכלית זה שיהי' בתוכה וירד השוים למטה. ועיין בספר בעי חיי מבעל כנה"ג חיו"ד סימן קכ"ו וקל"ז שכתב דדוקא גבי דבש מהני הך אין כוונתו לבטל ולא בשאר משקים עייש"ה, ומה שהביא ראי' מהציקאריע שהגאונים אסרו מחמת שלא הי' בו ששים או משום דבר המעמיד משמע בל"ז לא הי' אוסרים, א"כ אמאי אסרנו הגערבן, לא אוכל להולמו דבריו בזה אם הם הי' מתירין בנידון דהתם שפיר הי' יכול להביא ראי' לנ"ד אבל הם אסרו משום שהי' להם טעמים שלא יהי' בו ששים או משום דבר המעמיד דזה דבר פשוט לאסור מכח זה, ומנ"ל למידק דבלא זה לא הי' אוסרים, ועוד מנ"ל למידק משם דלמא התם הי' הפאבריקאנט עכו"ם ול"ש בזה איסור ביטול איסור לכתחלה לכך דנו לאסור משום מעמיד ושלא הי' בו ס' ומ"ש להתיר בנ"ד עפמ"ש הש"ך בסימן קי"ז סקכ"א להתיר הכרכום זהו ראי' היכא שאין ידוע אם מערבין בו שומן איסור אבל דברינו הם בנוים היכא שידוע בודאי שמערבין בו שומן איסור ל"ש כל התירים שכתב הש"ך שם

ומעתה נבוא לדברי הרב הה"ג האב"ד דק"ק הידאל-מאש נ"י מ"ש שהוא גזירה שאין יכולין לעמוד בה, כבר כתבתי שיכולין לעמוד בה דמסתמא מותר ליקח דמחבואה אחת מצלת, רק דברינו הם נאמרים רק במקום שידוע בודאי שמערבין שומן איסור אז אסור ליקח ממנו דהוה כמו שנתבטל בעבורו וזהו אסור עפ"י דין ולא מטעם גזירה כמו שביארנו שם. ומה שהביא ראי' מהציגאריע שלא אסרו אם הי' בה די ביטול, מזה אין ראי' דלמא התם מיירי שהפאבריקאנט הי' עכו"ם ול"א בהו ביטול איסור לכתחלה לקנוס מלקנות ממנו ועוד דשם לא הי' הוכחה בפירוש שעושין לצורך ישראל נמי וגם שם לא הי' ידוע בבירור איזה שמערבין שומן איסור ודאי לכך לא אסרו מסתמא לקנות מהם אבל דברינו הם נאמרים במקום שראינו בבירור שמערבין שומן איסור בודאי וגם הם ישראלים ויש הוכחה שעושין נמי לצורך ישראל ומפשי בשביל ישראל הוה כמבטל בשביל ישראל ואסור להם כמו שביארנו שם

ומ"ש דהמבטל איסור לכתחלה ליכא איסור רק אקרקפתא דגברא ועל המאכל ליכא איסור עיין בתוב"ש סימן ל"ט סק"ב שכתב בפירוש דהמבטל איסור לכתחלה האיסור היא על החפץ, וכתב שגם הכלים שנתבשל מזה אסורים עייש"ה, ומה שהביא ראי' מהמבשל בשבת דאינו אסור רק לו לבדו אבל לאחרים שרי: עיין במג"א סימן שי"ח סק"ב שכתב סברא לחלק דמבשל בשבת ל"ש לאסור למי שנתבשל בשבילו משא"כ במבטל איסור עייש"ה

ומה שהביא ראי' דאין האיסור חל על הקונים ממה דאמרינן במבטל איסור לכתחלה דלאחרים שרי. תמהני הלא אני בעצמי הבאתי זאת במכתבי וחלקתי דשם מיירי במבטל ע"מ לאכלו כיון דלא נתקיימה מחשבתו בזה במה שמתירין לו למכור וליתן לאחר לכך שרי, משא"כ במבטל ע"מ למכור ממילא אסור נמי המכירה דהוה כמו שנתבטל בעבורם כמו שהבאתי בשם הריב"ש והרשב"ץ והר"א ומהרשד"ם שכתבו בפירוש כן דאסור לקנות ממנו במבטל איסור לכתחלה דאם מתירין לקנות ממנו במה קנסינן אותו כיון דנתקיימא מחשבתו במה שביטול למכור להם

ומ"ש דבעירובין דף מ' גבי ההוא ליפתא מיירי שהישראל אמר לו או גילה דעתו בכך. מסתימת כל הפוסקים לא משמע כן, רק כשיש אומדנא דמפשי בשביל ישראל אפילו לא אמר לו נמי, ועיין במג"א סימן תקט"ו ס"ק כ"ב ובמחה"ש שם. ואין מן הצורך להאריך בזה, כיון דהריב"ש והרשב"ץ מביאין ראי' משם לענין בדיקת הריאה דאם האביד הראיה במזיד אסור לאחרים לקנות ממנו מבואר דלא ס"ל חילוק הלז, וגם משו"ת הרשב"ש סימן תק"ס שהבאתי במכתבי שמביא ראי' משם דהיכא דמפשי בשביל ישראל הוי כאומר בשל לי עיי"ש, מבואר נמי דלא ס"ל כן. ובלא"ה כיון דקי"ל במבטל א"ל בשלו ע"מ למכור לאחרים אסור לאחרים אפילו לא ידע ולא ניחא ליה דהוי כמבטל בשבילם כמש"כ לעיל דנ"ד אינו דומה לדברי מהרש"ל שהביא הטו"ז נסתר כ"ז, ומ"ש דעל עיקר היסוד