דברי פנחס צה

בנ"ד הוי לכתחלה דהא עושה כן לכתחלה ע"מ להציל השוים אח"כ בשומן איסור וזה ל"מ וגם יכול להציל בשומן היתר א"כ ל"מ להתיר לכתחלה שיתן שומן איסור והוי ביטול איסור לכתחלה, ובלא"ה כתב הפמ"ג שם והמחצית השקל ובשו"ע התניא דמג"א לא מתיר זה רק לענין טלטול ולא לשתותו ביומו עיי"ש

ומ"ש הגנ"י ועוד דאפי' לדברי הנוב"י ותשובות רע"א לא אדע אם לענין דיעבד ג"כ ס"ל הכי לקנוס ולאסור כיון דאין כוונתם לכך, יותר דומה לשוגג ממזיד לפענ"ד הוא פשוט דאם באין כוונתו לבטל אסור לבטל הו"ל דין מזיד ואסור אפי' בדיעבד כדין המבטל איסור לכתחלה דהא באיסור שנפל בשוגג לתוך היתר דאסור להוסיף עלי' כדי לבטלו ואם עבר וביטל במזיד אסור אפילו בדיעבד כמו דפסקינן בסימן צ"ט ושם נמי אין כוונתו לבטל למען שיאכל האיסור רק למען להציל ההיתר אעפי"כ אסור בדיעבד וקנסינן וה"ה הכא (ומזה נמי ראי' דהמג"א הנ"ל לא מתיר רק בטלטול ולא באכילה), ומ"ש להוכיח כן מדברי הרמ"א בסימן קל"ז שכתב אם עבר והוציא דרך הנקב כל היין הוא מותר דבטל בס', ולמה כתב לשון עבר ול"כ סתמא ואם בדיעבד הוציא אלא ש"מ דקמש"ל, אם כי אסור משום מבטל איסור לכתחלה מ"מ אפילו עבר דהיינו מזיד לא קנסינן דלאסור בדיעבד מהני הך אין כוונתו לבטל, לפענ"ד אין ראי' משם מ"ש הרמ"א ואם עבר אינו מיירי במזיד רק הך ואם עבר הוי פירושי כמו אם עבר דקתני בסימן צ"ט עבר וביטלו שפירוש שם הטו"ז בסק"ז דה"ק שעבר במזיד אלא שחשב שדבר זה מותר הוי שוגג וה"ה הכא שפיר יש לומר כן (ועיין בשבת דף ל"ח בתוס' ד"ה עבר ושהה, ובמהרש"א ובהר"ן שם עש"ה), וזהו קמ"ל דאפי' באומר מותר הוי שוגג ומותר בדיעבד וע"ז מציין שפיר הרמ"א וע"ל סימן צ"ט, דכוונתו דשם מבואר דיש חילוק בין שוגג למזיד ה"ה הכא אמרינן כן, דאל"כ אין הבנה, דמה שציין להתם אם הכא אינה דומה להתם, וראי' לזה דאסור נמי בדיעבד בשאין כוונתו לבטל מדברי הפרישה שהביא הש"ך בסימן קל"ב סקכ"א שפירוש דברי הרמ"א שם ואפילו לכתחלה דהיינו שמתחלה עשה במזיד כדי שיתבטל העכבת יין ויהא מותר לו בדיעבד, לכך אפילו דיעבד נמי אסור כדלעיל בסימן צ"ט כל האיסורים שרבה עליהם במזיד אסורים והש"ך הקשה עלי' הא אין כוונתו לבטל העכבת היין, וכתב בחידושי בית מאיר בגליון שם דהפרישה סובר דוקא משהו הבליע מהני אין כוונתו לבטל ולא משהו בעין כמש"כ הרשב"א בתשובה עיי"ש, א"כ מבואר להדיא דהיכי שאין כוונתו לבטל אסור לבטל אם ביטל במזיד אסור אפילו דיעבד, וכן ראי' מדברי הריב"ש בסימן שמ"ט שהביא הפ"ח בסימן ס"ד שמביא ראי' דהיכא שאין כוונתו לבטל שרי מגעולי מדין דאינו אסור בדיעבד עייש"ה בפ"ח שם, ובנוב"י סימן מ"ו (ובלא"ה א"י לדקדק כ"כ מלשון הרמ"א דנקט לשון עבר דמיירי במזיד. הגם דתוס' שבת ל"ח ד"ה עבר ובתוס' שם מ"ג ע"א ד"ה טבל, ובמרדכי רפ"ג דסוכה כתבו דלשון עבר מיירי דוקא במזיד מ"מ כתב הרא"ש בפ"ב דפסחים סימן ל"א דעבר מיירי בשוגג וכ"נ מדברי הבה"ג שהביא הדברי חמודות בחולין בפרק או"ב אות יו"ד עש"ה)

מ"ש הגנ"י דבנ"ד יש לצרף דעת הרשב"א דכלי שמשתמשין כשפע ולעולם יש בתערובות די ביטול אין בו משום מבטל א"ל וא"כ בנ"ד נמי יש בו תמיד כ"פ ששים במייש יש לצרף דעת הרשב"א להתירא כמו שצירף הנוב"י דעת הרשב"א הלז לענין הויזענבלאזען. לפענ"ד אין יכול לצרף דעת הרשב"א לנ"ד דהא אפי' בבלוע בכלי לא פסקינן בזה כהרשב"א כמ"ש הטו"ז והש"ך בס"ס צ"ט וגם הפמ"ג כתב דאפי' לשיטת הרשב"א זה דוקא בבלוע ולא באיסור בעין, וכ"כ להדיא בשו"ת הרשב"א סימן רכ"ב הביא הפ"ח בסימן קכ"ב דבאיסור משהו בעין דחשוב באיסור דאורייתא ל"מ להתיר אפילו שדרכו להשתמש בשפע עיי"ש. וא"כ הכא בנ"ד דהוא איסור חשוב בעין והוא איסור דאורייתא ל"מ אף לשיטת הרשב"א להתיר והנוב"י שהביא סניף זה מדברי הרשב"א לנידון הויזענבלאזען שם היא איסור דרבנן וגם הגוף אינו נמחה ואינו ראוי בפ"ע ורק האיסור הוא מהטעם היוצא כמש"כ הנוב"י, א"כ דמי שפיר לבלוע בכלי דמותר לבטל טעם היוצא ממנו ושפיר צירף דעת הרשב"א הלז לסניף, וגם שם הי' עוד הרבה צדדים להתיר צירף ג"כ את זה, אבל בנ"ד דהאיסור בעצמו נמחה ונשאר שם והוא איסור דאורייתא ואיסור בעין האיך יכול לצרף דעת הרשב"א הנ"ל אפילו לסניף

מ"ש הגנ"י עפמ"ש לחלק דאפילו לדעת הש"ך והפ"ח שמתירין להמבטל א"ל למכור לישראל אחר אם אינה מוכר ביוקר ילשראל מעכו"ם זה דוקא אם ביטל לאכול הוא בעצמו דאז לא נתקיים מחשבתו במ"ש למכור אבל אם מבטל ע"מ למכור ממילא אסור