דברי פנחס צא

הרעים אבל לשאר כל אדם מותר דקנסא לחוד הוא, הרי שצריך לקנסו שלא יהנו לו מעשיו הרעים אפי' למי שבטל בעבורו ואפי' שהמבטל אינו מתהנה ממנו וכ"ש שאסור שיגיעו לו ממנו הנאה למבטלו, עוד אני אומר שכל זה שדברי הפוסקים מיירי שמערבו המערב לאכול הוא בעצמו או לשיאכל חבירו ואפ"ה גזרינן וקנסינן שלא יאכל הוא ולא חבירו ולא יתקיים מחשבתו, א"כ גם זה שעירב זה איסור כדי למכרו לישראל קנסינן לי' שלא יתקיים מחשבתו ולא ימכור לישראל, עוד אני אומר לרווחא דמלתא דכפי הסברא הי' אפשר לומר דבמערב מגונה ומכוער כזה כ"ע יודו שראוי לקונסו דעד כאן לא קאמר אלא למי שהי' לו איסור דרבנן וכדי שלא להפסידו התירו לו לערבו אפי' לכתחילה (באיסור דרבנן) אבל לקנות כדי לערבו זה לא עלה על דעת בן אדם עכ"ל

מכ"ש שראוי לקנוס שלא יתקיים מחשבתו למי שקנה שומן של איסור כדי לערבו לכתחילה, ואע"ג דבנידון מהרשד"ם מיירו שמערב איסור בשביל ישראל, מ"מ יש ללמוד נמי לנ"ד דהא מדברי הריב"ש הנ"ל מוכח דאין חילוק דהיכא דמפשי בשביל ישראלים הוי כמו שנתבטל בשבילם ביחוד, ועיין במג"א סי' תקט"ו סקכ"ו ובמחה"ש עיי"ש. ועיין בחולין דף ו' ע"א דאמרינן שם דאי אמר לה עשו לי משליכי כמאן דערוב בידים דמי עיי"ש, וכתב התשב"ץ בתשו' חלק ג' סי' יו"ד לשיטת הרמב"ם דאע"ג דאינו אומר בפירוש כן אלא כל שידוע שעושה כן תדיר וזה אומנתו בכך וכשלוקח ממנו חשיב כאומר לו בפירוש כן עייש"ה. ואע"ג דמדברי הרשב"א הובא בר"ן בחולין, מבואר דצריך שיאמר לו בפירוש כן וכן פסקינן ביו"ד סי' קכ"ב ס"ו, מ"מ כתב בשו"ת הרשב"ש סי' תק"ס דאם מוסיפים בשביל ישראלים אף הרשב"א מודה דכשקונים מהם הו"ל כאומר לו בפירוש בשל לי, והביא ראי' לזה מדברי הש"ס עירובין הנ"ל גבי ההוא לפתא עייש"ה, שמבואר להדיא לאיסור מה שנסתפק הלבושי שרד שהובא בפ"ת סי' קכ"ב אות ה', ולפי"ז בנ"ד נמי כיון דידעינן שמוסיפים בשביל ישראלים הקונים הו"ל כאומר לו בפירוש שיבטל בשבילו כשקונה ממנו ודו"ק

ועיין באו"ה סוף כלל נ"ז שכתב דבעל נפש יחמיר לעצמו שלא יאכל דבר שנתבטל בס', ואף דבסולת למנחה כלל ע"ו ד"ח הובא בפ"ת סי' קט"ז סק"י חולק ע"ז עייש"ה, זה דוקא דבר שנעשה באקראי דאיסור נפל בתוך היתר בשוגג ונתבטל בס', אבל לקנות תמיד דבר שנתבטל בס' במזיד בוודאי יש לבעל נפש להחמיר, (ולפי הסבר בספר בני יששכר מאמרי חודש אדר מאמר ב' שמסביר הדבר בדרך נסתר לענין איסור שנפל ונתבטל בס' עיי"ש מובן היטב החילוק בין אקראי לתמידות). ועיין בשו"ע סי' קכ"ב ס"ו דפסקינן דבעל נפש יחוש לעצמו שלא לקנות מעכו"ם דבר שיש לחוש שנתבטל בכלי שאב"י שדברים אלו מביאים לידי טהרה ונקיות עיי"ש, ומקורו מדברי הרשב"א, ואע"ג דהרשב"א סובר הטעם דקדירה שאב"י מותר מטעם ביטול כמבואר בהשגתו על בדה"ב בית ד' שער א' וע"כ דלקנות לכתחילה יש לבעל נפש להחמיר בדבר שיש בו חשש ביטול, ובפרט בנ"ד שכתבתי לעיל דמפורש יוצא מדברי הריב"ש שיש איסור עפ"י דין בנ"ד לקנות דבר שנתבטל בו איסור דהוי כמו שנתבטל בשביל ישראל ביחוד כנ"ל, (ואפילו בספק אי מבטל לצורך ישראל נמי ג"כ אסור ומכ"ש היכא דידוע דמבטל לצורך שניהם דאסור כמו דפסקינן בסי' קט"ו ס"ו עיין בטו"ז שם)

ולכאורה יש מקום לעורר כיון דחזינן אח"כ דבעת שנפרש ונפרד השמרים מהמים צף ונוקפה השומן למעלה ע"פ המים, א"כ לא בלע השמרים מהשומן אע"ג דהלופט מערב אותה היטב מ"מ הוא צונן בכל עת כידוע וצונן לא בלע כלל, ומבואר בהרמב"ם סוף הלכות תרומות שומן איסור ע"ג יין יקפה השומן וע"ג ציר כ"ק והשאר מותר עיי"ש, ומכ"ש הכא שהמים עם השומן הצף למעלה נפרש לגמרי מהשמרים אולי אין חשש איסור ביטול לכתחילה לענין השמרים כיון דצונן לא בלע, ועיין בטו"ז סי' צ"ח סק"ז, ובש"ך שם ס"ק ט"ז שהביאו בשם הב"ח דבנבלע החלב ע"י בישול מהני מים צוננים להקפות החלב אפי' בלא ס', ואע"ג דהש"ך והטו"ז השיגו עליו היינו משום דעכ"פ הטעם יצא ע"י בישול אבל בצונן מהני לכו"ע כמבואר בהרמב"ם הנ"ל, וא"כ יש לומר דבצונן לא הוי איסור בישול לכתחילה היכי דיכול להקפות השומן אח"כ

אמנם ז"א, דכבר כתבתי לעיל דלאו בכל עת הוא כן רק כשנותנים שומן הרבה אז ראו שהשומן צף ע"פ המים, אבל כשהשומן הוא טוב בעצם כגון שומן של איסור ודי במעט אז מערב הלופט היטב ואינו ניכר אח"כ כלל, ועוד הא חזינן דגם היכא ששומן צף ע"פ המים מ"מ נשאר בין הדפנות ונדבק שם השומן וזה מתערב עם השמרים אח"כ ועוד כיון דהמים עם השומן הצף ביחד מבשלין אח"כ ומהזיעה עושים יי"ש שפירטוס א"כ שוב הוי ביטול איסור לכתחילה לענין היי"ש,