דברי פנחס עז

בסי' ת"ס כתב דבמצה אמרינן סתמא לאו לשמא קאי והביא ראי' ממצת כותי דמותרת ואדם יוצא בה יד"ח בפסח, ופריך הש"ס פשיטא כיון דמותרת יוצא בה יד"ח, ותי' מה דתימא לא בקיאי בשימור קמ"ל, ופרש"י אף דאינו חמץ מ"מ לא נשתמר לשם מצת מצוה ואינו יוצא, קמ"ל, ואי אמרינן סתמא כשר ויוצאין מה איכפת דאין בקיאין בשימור אע"כ דסתמא לא מהני, ע"ש שהביא עוד ראיות, וכ"כ המגן אלף הל' פסח סי' ת"ס וכ"כ המנ"ח מצוה יו"ד דבמצה כיון שצריך לשמה דוקא במפרש אבל בסתמא לאו לשמה קאי, כי כ"פ אדם אוכל מצה בלא פסח וגם לשאר ימי הפסח צריך למצות ע"כ וודאי בלא עיסת מצה סתמא ל"ה לשמה עיי"ש

ועיין בשאלתות פ' צו אות ע"ו בהעמק שאלה שם שדחה כל דברי החמד משה הנ"ל והעלה דבמצה סתמא לאו לשמה קאי ואם עבד לשם חול אף בדיעבד אינו יוצא עייש"ה, וכ"כ הטו"א בר"ה כ"ט ובדף ל"ב דבמצה לא אמרינן סתמא לשמה קאי והוי כמו גט אשה דאמרינן בזבחים ב' דסתמא פסול משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא, ופי' התוס' דאפילו זנתה מ"מ לא להתגרש בגט זה עומדת, דהא אפשר להתגרש בגט אחר, וה"נ אינה עומדת לצאת דווקא במצה זו דדוקא מצוה המיוחדת לגופו אמרי' סתמן לשמן עומדים עייש"ה, שכתב עוד דדוקא דבר שעשאן שלא לשמן בטלה מצותן לגמרי כגון קדשים ומילה התם אמרינן סתמן לשמן עומדים, משא"כ בשאר מצות, במצה שופר ולולב עשאן שלא כמצותן יש להם תקנה לחזור ולעשות כמצותן אין סתמן עומדת לשמן עש"ה, וכ"כ האור זרוע הל' פסחים סי' רמ"ט וז"ל מיהו יכולין לפרש ולומר דה"מ דבעינן שיאפה לשם חובת מצה ה"מ עכו"ם וכותי אבל ישראל סתמא כלשמה דמי דהא גבי קדשים בעינן שחיטה לשמה וקיי"ל סתמא כלשמה, מיהו לכאורה לא משמע הכי מדמייתי רבא סייעתא ממילתא דרב הונא, עיין פסחים (דף מ' ע"א) וכו', ע"כ נראה בעיני שאין אדם יוצא יד"ח אלא דווקא באותם שלש לשם חובת מצה עייש"ה

ונראה לפענ"ד דאם במצה אמרינן סתמא לשמה קאי או לא תלי' בפלוגתא דרבה ור"י בפסחים ל"ח, דרבה מפרש הטעם דאינו יוצא בחלות תודה ורקיקי נזיר משום דא"ק ושמרתם את המצות, מצה המשתמרת לשם מצה, יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח ור"י אמר א"ק שבעת ימים תאכל מצות, מצה הנאכלת לשבעת ימים, יצתה זו שאינה נאכלת לז' ימים אלא ליום ולילה ופרש"י בד"ה שאינה נאכלת לשבעה דר"י אית לי' דרשא דרבה דבעינן שימור לשם מצוה ואההוא קרא סמוך, ובהא פליגי דאי נמי איכוין לה נמי לשם שימור מצת מצוה למיפק בה משום תודה ומשום מצה לא נפיק דבעינן שימור לשם מצה כל שבעה עייש"ה

מבואר מדבריו דלרבה אי חשב לשם מצת מצוה ולשם זבח שפיר דמי אף דגזה"כ הוא דבעי לשמה, וזה הוי לשמה ושלא לשמה ג"כ אינו מזיק, וכ"כ המנ"ח במצוה י' וכתב דכן נראה מלשון דאמר קרא ושמרתם יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח, מבואר בעיקר הקפידא שאינה משתמרת לשם מצה כלל רק לשם זבח, וכן משמע בברייתא דת"כ דרבה, אבל אם משתמרת לשם שניהם שפיר דמי, והעיר ע"ז הא אמרי' בפסחים דף ס' דשני מחשבות בקדשים לשמה ושלא לשמה או להיפך דפסול עיי"ש, וא"כ אמאי כשר לרבה בלשם מצה ולשם תודה או להיפך עיי"ש

ונראה לענ"ד דבהא פליגי דאמרינן בפסחים (דף ס' ע"ב) אמר רבא פסח ששחטו בשאר ימות השנה לשמה ושלא לשמה כשר דהא סתמא לשמו קאי ואפ"ה כי שחיט לה שלא לשמו כשר, אלמא אתי שלא לשמו ומפיק מידי לשמו כי שחיט נמי לשמו ושלא לשמו אתי שלא לשמו ומפיק מידי לשמו וכו', עייש"ה בתוס' ד"ה ה"נ, נמצא לפי"ז היכא דחזינן דשלא לשמו מפיק מסתמא הכי נמי בלשמו ושלא לשמו דאתי שלא לשמו ומפיק לי' מידי דלשמו, ה"ה הכא סובר ר' יוסף דאמרינן סברא לענין פסול לשם מצה ולשם תודה, דהא סתם מצות קודם פסח סתמא למצה קאי כמבואר בירושלמי סוכה הובא בתוס' שם דף ט' ע"א ד"ה מצה ישינה דתוך ל' סתמא לשמה קאי עיי"ש, ואפ"ה כי עשה לשם תודה אתי שלא לשמו ומפיק לי' מידי דלשמו ואינו יוצא, הכ"נ כי איכווין לשם מצה ולשם תודה אתי שלא לשמו ומפיק מידי לשמו ואינו יוצא, ודמי לקדשים דפסולין שלא לשמה כ"ז סובר ר"י, אבל רבה סובר דבמצה אמרינן סתמא לאו לשמה קיימא, א"כ דמי להא דאמרינן בש"ס פסחים הנ"ל לכך בשחט הפסח לאכליו ושלא לאכליו כשר אע"ג דשלא לאכליו לחוד פסול משום דכיון דסתמא לאו לאלו אוכלין קאי דאי בעי מימשכי הני ואתי אחרינא ומימני עלוי' הלכך לא אלים סתמא דלאכליו אע"ג דאתי מחשבת שלא לאכליו ומפיק לי' מסתמא מ"מ באמר לאכליו שלא לאכליו כשר, עייש"ה ברש"י ותוס', ה"ה הכא אמרינן כן במצה אע"ג כי עשאה שלא לשמו לא מהני, מ"מ אם עשאה לשמו ושלא לשמו יוצא דהא במצה נמי